ג’וקים עובר דירה לבלוגלי

השינויים האחרונים בממשק העריכה של WordPress.com היוו עבורנו את הקש ששבר את גב הגמל. אחרי נסיונות חוזרים ונשנים להתמודד עם היעדר התמיכה בעברית באתר האירוח הזה, נשברנו והחלטנו לעבור לבלוגלי. נודה על האמת, אם היינו יודעים על בלוגלי כשפתחנו את ג’וקים, סביר להניח שהיינו בוחרים בו.

הפוסטים הבאים של ג’וקים כבר לא ייפורסמו כאן, ב-WordPress.com. אנחנו מודים לקהילה הישראלית ב-he.wordpress.com ומקווים שנזכה לראות אתכם בין מבקרינו בכתובת החדשה – Jukim.blogli.co.il. הדירה עוד לגמרי גמורה, הקירות עוד לא כולם מסוידים, אבל כבר אפשר לקרוא לזה בית.

להתראות ב-Jukim.blogli.co.il

הפיתרון של משרד הביטחון: פראיירים זקנים מחו”ל

אחד הדברים שהוכיחה לנו המלחמה שפקדה אותנו בקיץ הוא חוסר המוכנות של צה”ל למלחמה כוללת. ראש הממשלה אפילו הגדיר זאת כנס. אז איך משרד הביטחון פותר את בעית המוכנות של צה”ל? פשוט מאוד, מביאים מתנדבים קשישים וחביבים מחו”ל.

Ynet מדווח על 13 מתנדבים בגילאי 46-78 שהגיעו להתנדב בימ”חים בצפון. מה הם אומרים לעשות? לפי קצינת הלוגיסטיקה בבסיס הם יסתובבו בנשקיות ו”יתקנו את הדרוש תיקון”. טרם השתכנעתם, אז הקצינה טורחת להבהיר: “המטרה היא לחזור בהקדם לכשירות וכוננות של ציוד שהשתמשנו בו בלחימה האחרונה בלבנון”. בסוף הכתבה צה”ל מודה שקבוצות מתנדבים נוספות “מסייעות רבות לשיקום הציוד שהיה פעיל מאוד במלחמת לבנון השניה”.

חברות הכבלים הרסו לנו את הטלוויזיה

פעם, לפני עידן הכבלים והלוויין, אנשים יכלו לשבת ולצפות להנאתם בטלוויזיה בת שניים עד שלושה ערוצים בלבד ללא כל הפרעה. מתישהו בתחילת שנות ה-90 חברות הכבלים נכנסו לתמונה, ואזרחי ישראל גילו להפתעתם שבאורח פלא, האנטנות שלהם פסקו מלתפקד כתמול שלשום. אחת הסיבות שהובילו להגירה ההמונית לכבלים, היתה באמת חוסר האפשרות להמשיך ליהנות מטלוויזיה בשיטה המסורתית.

רבים מכירים את הטענה, לפיה כאשר טכנאיי הכבלים הגיעו לחבר את לקוחותיהם החדשים לעולם של טלוויזיה מתקדמת ורב-ערוצית, על הדרך הם שיחקו קצת עם האנטנות של יתר הדיירים. אני לא יודע אם יש אמת בטענה הזו, או אם מדובר באיזושהי סוג של חבלה במזיד, אבל העובדה היא שמאות בתי אב בישראל גילו שביום בהיר אחד האנטנה, שעד כה שירתה אותם נאמנה, פסקה למלא את משימתה. איכשהו, זה קרה בסמיכות חשודה לביקורו של טכנאי הכבלים אצל השכנים.

מישהו טרח פעם לבדוק את הסוגיה הזו? ניסה להרים איזו תביעה ייצוגית בנושא? בימים בהם משרד התקשורת נלחם בחברות הסלולר (יש האומרים על חשבון הלקוחות) ושבזק כבר הפכה לחברה פרטית, המחשבה לפיה חברה שלמעשה יוצרת שוק חדש ובאותה נשימה מחסלת את הפתרון האלטרנטיבי היחידי בשטח מעשה היתה לכל הפחות מיקרוסופט, הוא ממש בלתי נתפס.

שמור את העמוד הזה

לא אכפת לכם מהילדים שלכם

מה זה אמור להביע? מי חשב לעצמו: טוב הרי ברור שמסוכן מידי לתת לילד שעוד לא בן 17.5 לנהוג ברכב אמיתי, אז בוא ניתן לו לנהוג במעין טרקטור מצ’וקמק שאין בו את גורמי הבטיחות הבסיסיים שיש ברכב ומעולם לא נועד להיות על כביש.

כי זה מה שמייצג המיול ושאר חבר מרעיו הטרקטורים המחורבנים שרואים הרבה יותר מידי באזור המרכז. נתעלם לרגע מהעובדה שעוד רכבים איטיים יוצרים יותר פקקים ויותר עצבים מה שמסוכן לכולנו. ונתייחס לנושא הקריטי, הדברים האלה מסוכנים! אין להם חצי ממערכות הבטיחות של רכב, הם מיועדים לנסיעה בסיסית בשדות שבהם אתה לא צריך להשתלב בתנועה יותר מידי וגם אין לך סיבה ממשית לחשוש ממכוניות אחרות, זאת מלכודת מוות לילד שאנחנו לא מרשים לו לנהוג במכונית אמיתית. (עוד אחרי הקפיצה)

תפסיקו לאחר

משהו שגיליתי בהקשר הרכבת היה שכשהרכבת מאחרת בחצי שעה ומעלה, לא דבר יומיומי, אבל הוא כבר קרה. אתה זכאי לפיצוי של נסיעה בחינם, זה ידע חשוב לדעתי והעובדה שהם לא מפרסמים אותו היא דבר די בלתי ראוי.

אני קראתי את כל הלוח זמנים (שיעמם לי פעם בנסיעת רכבת ארוכה כשהייתי בצבא), וזה לא מופיע שם, זה לא בשילוט בולט וזה לא ידע כללי. בכל זאת הרכבת לא מפיצה את המידע הזה, אפילו כשהנהג מתנצל בכריזה על העיכוב הם לא טורחים לעדכן אותך בזכות הבסיסית הזאת.

מה שקרה אצלי הוא שפעם חיכיתי לרכבת 40 דקות בת”א וכאשר הגעתי למעוז חפצי, ניגשתי לקופה לדרוש פיצוי, הקופאית אמרה לי שהיא לא רשאית לספק לי פיצוי כזה ורק מנהל התחנה שיהיה רק ביום ראשון. רטנתי לעצמי והחלטתי לבוא ביום א’ ולדרוש את זכויותיי.

שכנות רעה – סיוט ושמו גבי אשכנזי

תארו לעצמכם שיום בהיר אחד איציק אברג’יל קונה דירה בבניין המשותף שלכם. תחילתו של סיוט, לא? מאבטחים צמודים, רכבים משוריינים, מיגון וטילי לאו הם ודאי הדברים הראשונים שיחלפו בראשכם, ולא במקרה. עכשיו, דמיינו שהרמטכ”ל התחיל לשלם לכם ועד בית. תתפלאו, אבל יכול להיות שהייתם מעדיפים כבר את אברג’יל.

שאול מופז ואהוד ברק גרו בבתים צמודי קרקע בכוכב יאיר ודן חלוץ גר בצהלה. אבל הרמטכ”ל החדש של צה”ל, רא”ל גבי אשכנזי, ממשיך להתגורר בבניין משותף במרכז כפר סבא גם אחרי שנוספו לו עוד שני פלאפלים לכתפיים. עבור השכנים, שזוכרים את התקופה בה כיהן כסגן הרמטכ”ל לפני מספר שנים, מדובר בשובו של סיוט. דמיינו לכם סידורי אבטחה סביב אלוף, ותכפילו אותם עשרות מונים. מה יש, גביל’ה לא יכל לעשות כמו כולם ולעבור לבית פרטי?

מופז, מה עם קצת ניהול איכות בין הפסים

לקטר על האיחורים והעיכובים של רכבת ישראל נראה כמעט מיותר. מיותר, כי כבר נכתב ודובר כל-כך הרבה על השירות הגרוע בחברה הממשלתית המסואבת הזו; כמעט, כי בכל זאת, תמיד יש טעם להתלונן, לבקר, להעיר ובעיקר – לקוות, לקוות שהמצב עוד ישתפר.

בעיות השירות של שירות הרכבות בארצנו רצופות במספר כה רב של תקלות הנובעות ברובן המכריע פשוט מזלזול בלקוח. סתם כדוגמה, בכל בוקר ראשון ושלישי אני נוסע ברכבת של 07:22 מכפר סבא לת”א, ובכל פעם יש “מפגש רכבות” בעת העצירה בבני ברק. המפגש הזה מתפתח לעצירה בת כ-10 דקות, ולמעשה בכל נסיעה הרכבת מחרת בכמעט 10 דקות לזמן ההגעה עליו הצהירה בלוח הזמני האחרון שלה. זה לא שמפגש הרכבות הזה הוא בלתי צפוי וחד פעמי, להפך. מדובר במשהו שכבר הפך לרוטינה שמרבית הנוסעים הקבועים בקו כבר התרגלו אליו. ועדיין, יש משהו מקומם בזלזול הכל-כך מופגן בנוסעים, כאשר הנהלת הרכבת אפילו לא טורחת לציין את העצירה הזו ואת העיכוב שהיא גורמת ללוח הזמנים שהיא עצמה פרסמה. (פתרונות אחרי הקפיצה)

הטיפשות של לאומי קארד

חברת האשראי לאומי קארד הצליחה להפתיע אותי לרעה בשבוע החולף: אבא שלי הזמין מהם כרטיס אשראי חדש לפני מספר שבועות, ומסתבר שהפקידים שם לא הצליחו להתמודד עם העתקת השם מהטפסים שהוא העביר להם אל הכרטיס עצמו. בקיצור, השם שהופיע על הכרטיס היה שגוי.

נכון, זה יכול לקרות, טעויות קורות, אבל פעמיים? אחרי שהוא התקשר להעיר להם שהם טעו הם שלחו לו כרטיס נוסף, שגם הוא מסתבר, היה שגוי. בלאומי קארד היו צריכים לשלוח את הכרטיס בשלישית כדי לאיית את השם שלנו נכון. בל נשכח, כל כרטיס כזה מגיע בדואר רשום, מה שאומר טיול לסניף הדואר הקרוב לביתך ובזבוז של זמן יקר (זמן זה כסף, אתם יודעים).

גם אחרי שהכרטיס השלישי הגיע והשם אוית נכון, לא תמו הבעיות. הדף שצורף לכרטיס הסביר שכדי להפעיל את הכרטיס (ביצוע אקטיביזציה), יש לפנות לאתר האינטרנט של החברה לקבל פרטים. רק שבאתר עצמו כנראה לא שמעו על זה, ולמרות שהפכנו כמעט כל עמוד אינטרנט וביצענו חיפוש מדוקדק, פשוט לא הצלחנו למצוא את ההוראות. אפשר לקבל את זה שהחברה מכריחה אותך לדבר עם נציגיה טלפונית כדי להפעיל את הכרטיס, אבל לשלוח אותך למקום בו אמורות להיות הוראות ופשוט לא לשים אותן שמה, זו כבר חוצפה.

Technorati Tags: לאומי+קארד, כרטיס+אשראי

הספד לביל היקס או הספד לסטנד אפ הישראלי

עוד 5 ימים, ב-26 לפברואר זה יום השנה למותו של ביל היקס, בהחלט לא גדול הסטנדאפיסטים שאי פעם היו, אבל גם בלי ספק בעשירייה הטובה ביותר בכל רשימה שאני ארכיב. מאידך, אף ישראלי לא יהיה שם.

זה בעצם מה שאני רוצה לדבר עליו, למה לכל הרוחות אין סטנד-אפ מוצלח בישראל? הבהרה, כל מי שחושב ששלום אסייג, נאור ציון או שאר חבר מרעיהם מוצלח מוזמן להפסיק לקרוא עכשיו.

יופי, נשארתם, אז בואו נדבר קצת על הומור מוצלח, אתם יודעים מי סטנדאפיסטים טובים, ג’רי סיינפלד, רובין וויליאמס, ביל היקס, אדי איזרד ועוד המון אחרים, אתם יודעים מי סטנדאפיסט גרוע? כל מי שאי פעם אני ראיתי בהופעה (מוקלטת או חיה) בארץ. זה לא בסדר, בארה”ב יש להם סטנד אפ טוב, נכון יש להם גם המון סטנד אפ גרוע (וכל מי שמכיר את גאלאגר שפשוט מרסק פירות עם פטיש 5 קילו, יודע על מה אני מדבר) אבל יש שם המון סטנד אפ טוב, אפילו ממש טוב. בואו נבהיר עוד משהו סטנד אפ זה תחום שיהודים שולטים בו!, כמו כסף, נכון יש שחורים, כמה מקסיקנים, דרומיים, אנגלים אבל בעיקר, והגדולים באמת הם יהודים, אז למה זה שכאן, מרכז היהדות העולמי, אין, פשוט אין סטנד אפ מוצלח. וזה משפיע על כל התרבות שלנו, לא הייתה תכנית סאטירה טובה אחת בארץ מאז החמישייה הקאמרית. וכל מי שחושב שארץ נהדרת מתחרה בחמישייה, שילך עכשיו וייראה שידורים חוזרים.

שובו של איש האשכולות – או – 4 דפיקות ו-180 שקל

אין ספק שאני במקצוע הלא נכון: אתמול גיליתי שעבור 4 מכות עם פטיש אפשר להרוויח 180 שקל. מדהים. מה קרה? המנעול של ידית ההילוכים ברכב הישן והחבוט שלי התקלקל, ופשוט לא הצלחתי לפתוח אותו. ניסיתי שוב ושוב, העמסתי על המנעול כמויות אדירות של WD40, משכתי את המנעול החוצה בכל הכוח – וכלום. בבוקר הזמנתי פורץ מנעולים. המנעולן, בחור נחמד, נטל את ארגז הכלים שלו, הוציא את הפטיש, נתן חצי מבט במנעול, 4 דפיקות קלות בצד – והמאסטרכארד שלי מעביר 180 שקל לחשבונו. אין מלים.

זה מין קטע כזה. תמיד הטיפו לנו שמקצועות טכנולוגיים הם העתיד, ששם עושים כסף, ש”ידע זה כוח“. חבל רק שלא אמרו לנו לאיזה סוג של “ידע” בדיוק הכוונה. ה”ידע” של לפרוץ מנעול, של להחליף פיוז בטלוויזיה, של לתקן את המנוע של הרכב – של כל הדברים הקטנים והלא ממש מתוחכמים שבעידן של התמחות כמו שאנחנו חיים בו פשוט אין לנו שום סיכוי לדעת את כולם. כלומר, אני מניח שגם המנעולן קצת אובד עצות כשהטלוויזיה שלו מתקלקלת או הצנרת שלו מתפוצצת והוא נאלץ להזמין איש מקצוע, שיכול בעצם לספר לו מה שהוא רוצה. אבל עדיין, בתור מישהו שלא יודע לא לפרוץ מנעולים, לא לתקן מנוע ולא לטפל בצנרת – זה מבאס. וזה לא רק זה, יש עוד.