באנקרה ובירושלים שולטות היום ממשלות שחותרות לפירוק המורשת הכמאליסטית והבן גוריונית, והאידיאולוגיה שלהן יונקת מהדת ומהמסורת, גם אם ארדואן ובנימין נתניהו לובשים חליפות ועניבות. מפלגתו של ארדואן פועלת להחלשת הצבא ומערכת המשפט, עמודי התווך של הכמאליזם. בישראל זה נעשה קצת אחרת: משקל הדתיים גובר בפיקוד הצבאי, והממשלה מתעלמת מפסיקות בג"ץ. (אלוף בן, הארץ)
מעניין הטור הזה של אלוף בן. שתי מדינות שנולדו כאנטיתיזה חילונית לחברה בעלת מאפיינים דתיים חזקים, שרק הלכו והתגברו עם הזמן. בישראל מודאגים מההתקרבות של טורקיה לאיסלאם, בעוד את ההתקרבות של ישראל למה שמכונה משום מה "יהדות" מקבלים כדבר מובן מאליו. אחרי הכל, כבר התרגלנו כל-כך לסחטנות החרדית עד שההתנגדות לה הפכה כמעט לאנטישמית.
אנחנו לא רוצים לגמור כמו טורקיה, שהפנתה עורף לאירופה ופנתה לעולם המוסלמי. לא ברור לי למה בישראל החילונית מתעקשים כל-כך לתת לדתיים לדרוך עליהם בצורה כזו ועוד בשם סובלנות כביכול. איך זה סובלני לתת יד לכפייה של נישואים דתיים ולאיסור על נישואים מעורבים? איך זה סובלני לתת למשפחות שלמות לדון את ילדיהן לחיים של בורות וטפילות חברתית במקום להתעקש על חינוך שיאפשר להם להשתלב בשוק העבודה? איך זה סובלני להעלים עין מהפרדה מזעזעת בין ילדים שחורים ללבנים, בין בנים ובנות, שמתרגמת גם לאפלייה במשאבים חינוכיים?
אין לי בעיה עם זה שיותר ויותר דתיים וחרדים רוצים להשתלב בחברה הישראלית, להפך. יש לי בעיה כשהשילוב הזה משמש להצרת רגליהם של אנשים אחרים. כשתכנים שיוויוניים מוצאים מתוך תוכנית הלימודים, כשנשים מודרות מתפקידים ציבוריים או מקצועיים. כשנשים מועלמות מהעין הציבורית כדי חלילה לא לפגוע בנפשו הרכה של הציבור הדתי. יש לי בעיה עם החדירה החרד"לית לתוך החיים היומיומיים שלי בתירוץ של סטטוס-קוו ושמירה על מסורת, שהם מלים מכובסות לכפייה דתית קיצונית יותר משהתרגלנו אליה.
אז אנחנו בריב עם טורקיה, שעוברת את אותם תהליכים חברתיים מזעזעים כמונו. לפחות שם הצבא משמש כמגן הדמוקרטיה והחילון. נדמה שבישראל המצב הפוך לגמרי.
ג'וקים 
תגובות אחרונות