מדינה אוכלת יושביה, ואז לועסת ויורקת

9 אוג

כבר כמה זמן שלא כתבתי וזה לא שלא היה על מה. במדינה משובשת כמו שלנו לא חסרים נושאים לבקר: הגזענות החרדית של ש״ס וילדי העובדים הזרים, גזר הדין המגוחך של ארז אפרתי, ההתעסקות בנשים בשייח׳ ג׳ראח ואפילו ההזדמנות האחרונה של צה״ל להוכיח לנו שוב שהוא בסך הכל ועד עובדים של עסקנים מלוכלכים. אבל הייתי עסוק. גם בלימודים ועבודה וקצת במושג החמקמק הזה שמכונה חיים, אבל בעיקר הייתי עסוק בלהתמודד. להתמודד עם הדבר הקשיח והמדכא הזה שמכונה מדינה.

בתקופה האחרונה היו לי יותר מדי התקלויות בדבר הזה, שדורך עליך, לועס אותך ואז יורק אותך החוצה, בלי שום התחשבות בעובדה שאתה בעצם זה שנותן לו לגטימיות ומחזיק אותו בחיים. זה התחיל בצורך לארגן חתונה בחו״ל בגלל התיאוקרטיה שיש לנו כאן, המשיך במפגש טעון נוסף עם אגף החניה הדורסני של עיריית תל אביב שהגיע לשיא שאני לא מעוניין להרחיב עליו. והבוקר גיליתי שאני צריך לשלם קנס מוגדל על עבירה שלא ביצעתי כי לא התקשרתי בעצמי לבית המשפט כדי לוודא שהוא לא דופק אותי בלי להודיע לי מראש. אז אני קצת מיואש עכשיו, מעין ייאוש מודרניסטי עמוק שכזה שמרגיש שאין עתיד ואין תוחלת לקיום שלנו כאן. כי מה כבר באמת אפשר לעשות?

יצא לי לקרוא קצת ביקורת מודרניסטית ופוסטמודרניסטית בזמן האחרון, ואף על פי שאני לא מקבל כל מילה שלה או של הניתוח אותה אני חייב להגיד שיש הרבה בחוסר התוחלת והייאוש שאני בהחלט מתחבר אליהם. אני מודה, לא קראתי את קפקא (אם כי הוא בהחלט on my list) אבל קראתי הרבה ביקורת עליו ואודות האזרח יוסף ק. ואני בהחלט מזדהה.

כולנו יוסף ק. במידה זו או אחרת. גם אם איננו מתעוררים בוקר אחד ונשפטים על דבר שאין לנו מושג מהו, במפגש עם המדינה לא פעם מרגישים שאין בעצם לאן לפנות. אין מישהו שאפשר להתלונן אליו ולקוות לצדק. המודל של דוח החנייה הוא הדוגמה האולטימטיבית: מישהו החליט שפשעת, ועכשיו עליך לפצוח במרדף נואש ומירוץ נגד הזמן כדי להוכיח את חפותך. ואם אתה מבקש לדבר עם סמכות גבוהה יותר שמוסמכת לקבל החלטות, הדבר נבצר ממך. ואוי לך אם תנסה, על בשרי גיליתי מה יקרה לך.

נראה כאילו דווקא במפגש עם המדינה עיקרון המשפט הבסיסי של חפות עד שיוכח אחרת נזנח לטובת עיקרון כל דאלים גבר. אני מניח שזה רק הגיוני כשחושבים על מהו בעצם חוק: לא יותר ממיסוד רצונו של החזק. וכשמדובר במפגש של אדם מן השורה עם המדינה, ברור מי החזק ומי תמיד החלש פה.

אני יודע שלא מדובר בבעיה ייחודית למדינת ישראל. אני גם לא יודע להגיד אם הבעיה הזו חמורה בישראל יותר או פחות בהשוואה לדמוקרטיות ליברליות אחרות כמו ארה״ב, גרמניה או שבדיה למשל. אבל אני יודע שלפחות כרגע, אני אזרח ישראל. ושהבעיה הישראלית הזו מטרידה אותי. אבל אני גם יודע שהדורסנות הזו ריסקה אותי לרמה כזו שאני לא יודע אם יש לי רצון או כח להילחם בה. כל מה שאני רוצה זה להתכרבל לצורת כדור ולהדחיק. רק שזה לא מה שיגרום לקנסות והדוחות והחשבונות להעלם. צריך לצאת ולקצור כסף כדי לשלם אותם, ולהתפלל שהם לא יפגעו יותר מדי בתשלומי המשכנתא ההולכים וטופחים.

אני מרגיש כאילו כל אחד מנסה לקרוע ממני חתיכה ואין מספיק כדי לחלק לכולם ולהשאיר גם לעצמי, כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה. אני מרגיש שלא משנה כמה אנסה לבקר, לקטר ולהציע, זה לא יספיק. זה לא יעורר קצה-קצהו של שינוי, תודעתי, ממשי או כל צורה אחרת. והייאוש הקיומי הזה מביא אותי לרצון להתנתק. לפחות מהמקום הזה.

אני עוד מעט בן 27, נשוי, עם משכנתא, עוד רגע עם תואר ועם משהו שאפשר לקרוא לו התחלה של קריירה, ואני מרגיש כאילו כבר הפסדתי במלחמה. כאילו המדינה הזו לעסה אותי וירקה אותי ולא השאירה לי סיכוי. ואני לא יודע מה אני רוצה לעשות עם התחושה הזו, לאיזה כיוון אני רוצה לקחת אותה.

אני לא דוקטורנט בפיזיקה או כימיה. אין לי הצעה מאיזו אוניברסיטה או חברה גדולה מעבר לים. המדינה לא נלחמת עלי. אני צעיר ממרכז הארץ. אף אחד לא מציע לי הקלות במס, סיוע או הטבות. אני המעמד הבינוני. אני משלם מסים. ולאף אחד לא אכפת. אז אני לא ״מוח״ אבל אני בהחלט איזו יד או לכל הפחות גב. אני עדיין כאן אבל מנטאלית אני כבר לא בטוח. ואני חושב על לברוח.

2 תגובות אל “מדינה אוכלת יושביה, ואז לועסת ויורקת”

  1. סלונים אוגוסט 10, 2010 בשעה 2:49 #

    טוב, יקירי, זה יהיה ארוך כי נגעת בי.

    קודם כל, אני חושב שזה הדבר הכי אמיתי שקראתי ממך אי פעם, לא שהפוסטים שלך פה בדרך כלל לא כנים או ישרים, אלא בגלל שאתה בדרך כלל לועס את המחשבות שלך לפני שאתה יורק אותם על המסך הלבן של הוורדפרס… הפעם הקאת הכל.

    חושב שנפגעת מכמה דברים מעצבנים במקביל, ובגלל זה התחושה הקשה. אני בכלל לא אכנס איתך לעובדה שאין לזה קשר לעובדה שאתה גר בישראל. לך תנסה למצוא חניה בניו-יורק, תנסה לבטל קנס אם שכחת לשלם ביטוח לאומי באנגליה או תנסה להתמודד עם המיסים המטורפים שיש בנורווגיה – ותבין שבכל מקום הבירוקרטיה ו"המדינה" זה דבר שלילי. בישראל יש ערך מוסף בזה שאתה יכול להרגיש משהו למדינה, תחושת שייכות שקשורה לאיזה אבל ושכול שיש בגנים של כל יהודי. אתה כמובן לא חייב להרגיש את זה, אבל כמו שאמרת, אתה תקוע פה לעת עתה.

    ואחרון לגבי קפקא, מודה שדי הדהים אותי שלא קראת ממנו כי לפעמים אתה מצטט ממנו, כנראה מאיזו גאונות/טירוף משותף של שניכם.

    את הסיפור הקצרצר "לפני החוק" אתה מכיר? אם לא, הנה הוא… זה ייקח לך דקה לקרוא, תעשה מאמץ:

    לפני החוק עומד שומר סף. אל השומר הזה בא בן כפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל שומר הסף אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חושב רגע ושואל אם יורשה לו להיכנס אחר כך. "אולי", אומר השומר, "אבל עכשיו לא".

    מאחר שהשער אל החוק פתוח כתמיד והשומר זז הצידה, האיש מתכופף כדי להציץ דרך השער פנימה. השומר רואה זאת והוא צוחק ואומר: "אם זה מושך אותך כל כך נסה להיכנס בכל זאת, למרות האיסור שלי. אבל שים לב: אני חזק מאוד. ואני איני אלא אחרון השומרים, ובין אולם לאולם עומדים שומרי סף שכל אחד חזק מחברו. וכבר השומר השלישי מראו קשה מנשוא אפילו לי".

    קשיים כאלה לא צפה בן הכפר: החוק הרי חייב להיות פתוח לפני כל ובכל עת, הוא אומר בליבו, אבל עכשיו, כשהוא בוחן ביתר עיון את שומר הסף במעיל הפרווה שלו, את אפו המחודד הגדול, את זקנו הטאטרי השחור, הארוך והקלוש, הוא מחליט בכל זאת שמוטב לו לחכות עד שירשה לו להיכנס. שומר הסף נותן לו שרפרף ומושיבו בצד הפתח. שם הוא יושב ימים ושנים.

    פעמים רבות הוא מנסה לקבל רשות להיכנס ומלאה את שומר הסף
    בהפצרותיו. לא פעם השומר חוקר אותו קצרות, שואל אותו על מולדתו ועל דא ועל הא, אבל מתוך שוויון נפש, כדרכם של אדונים רמי מעלה, ובסוף הוא שב ואומר לו תמיד שעדיין אינו יכול להרשות לו להכנס.

    האיש, שהצטייד היטב לקראת מסעו, משתמש בכל מה שיש לו, יקר ככל שיהיה, כדי לשחד את שומר הסף, והשומר אמנם אינו מסרב לקחת כלום, אבל כל פעם הוא אומר: "אני מסכים לקחת את זה רק כדי שלא תחשוב שהיה משהו שיכולת לעשות ולא עשית".

    במשך השנים הרבות האיש מתבונן בשומר הסף כמעט בלי הרף. הוא
    שוכח את שאר השומרים והשומר הראשון הזה הוא בעיניו המכשול היחיד החוסם בפניו את הכניסה אל החוק. הוא מקלל את מזלו הביש, בשנים הראשונות בקול רם ובלי מעצורים, ואחר כך, כשהוא מזדקן, הוא רק רוטן בינו לבין עצמו.

    הוא נהיה ילדותי, ומאחר שמתוך ההסתכלות רבת השנים בשומר הסף גילה גם את הפרעושים שבצווארון פרוותו, הוא מבקש גם מהפרעושים לעזור לו ולהזיז את השומר מדעתו.

    לבסוף ראייתו נחלשת ושוב אין הוא יודע אם באמת החושך רב יותר סביבו או רק עיניו הן שמתעתעות בו. אבל עכשיו אין ספק שהוא רואה באפלולית כמין זוהר המפציע בעד שער החוק ואינו כבה.

    ימיו ספורים עתה. לפני מותו, כל הניסיונות שהתנסה בהם במשך
    כל הזמן מתלכדים בראשו לשאלה אחת שעדיין לא שאל את שומר הסף. הוא רומז לו, משום שאינו יכול עוד לזקוף את גופו המאובן. השומר נאלץ להתכופף אליו הרבה, כי הפרש הגובה ביניהם השתנה מאוד לרעת האיש. "מה עוד אתה רוצה לדעת?" השומר שואל, "אינך יודע שבעה" – "הרי כל בני האדם שואפים
    אל החוק," האיש אומר, "ואיך זה שכל השנים הרבות האלה לא ביקש איש זולתי רשות להיכנס?" השומר רואה שהאיש כבר נוטה למות וכדי שעוד יגיע אל חוש השמיעה הגווע שלו הוא מרעים אליו בקולו: "שום איש זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזאת נועדה רק לך, עכשיו אני הולך לסגור אותה".

    זה מתוך המשפט של קפקא, סיפור שמספרים ליוזף ק'… האמת, אין בינך לבינו שום דבר משותף.

  2. ירדן ינואר 19, 2015 בשעה 17:04 #

    אין הרבה מה להגיד. מרגיש מאוד דומה לך ואולי קצת יותר טוב. תנסה לראות עתיד טוב וללכת לקראתו. זה בגדול הדבר היחיד שאני מוצא שיש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: