די כבר עם הפמיניסטיות הקיצוניות

כל פעם שאני נתקל בדיון שעוסק באפלייה בין נשים וגברים בישראל או בכל מקום אחר אני חוזה בתופעה משונה: הדין נוטה להתפצל מהנושא המקורי שלו לתת שיח שמדבר על מה שמכונה "פמיניזם קיצוני". מי שחושב שאישה רשאית לדרוש תנאים חברתיים וכלכליים שווים לזה שמקבל הגבר מוגדר כקיצוני, ואישה המחזיקה בגישה זו זוכה לכינויים כמו לסבית ומסרסת. עכשיו, החוכמה היא להתמודד תמיד עם טיעון מכובס. כי לבוא ולומר שאישה המבקשת תנאים שווים היא קיצונית נשמע הזוי וחשוך, ואף אחד לא רוצה לצייר את עצמו ככזה. אבל לקחת נשים שמתעצבנות על דברים "קטנים" ו"שוליים" ולהציג אותן כהזויות? זה, זה סבבה.

אנשים "לא מבינים" למה יש פמיניסטים ופמיניסטיות שלא אוהבים משפטים כמו "תעזור לה בעבודות הבית" או מנהגים כמו פתיחת דלתות בפני נשים. זה הרי חביב וג'נטלמני, אז מה הבעיה? אז זהו, שהבעיה היא המסרים שעומדים מאחורי משפטים ומנהגים כאלה ודומים להם. אלה מסרים סמויים שאומרים שעבודת הבית היא מלאכתה הבלעדית שלהאישה ושאישה חלשה מדי מכדי לפתוח לעצמה את הדלת. כל הגינונים הג'נטלמניים האלה היפים כביכול מקורם בחברה שניסתה למשטר ולהגביל נשים ולצמצם גם את המקום שהן תופסות במרחב. זה לא אומר שאסור לכם לפתוח דלת אגב, זה רק אומר שאתם צריכים להבין מה המסר שעומד מאחורי זה ולהבין כשאישה מסוימת אומרת לכם שהיא לא אוהבת את זה. וזה שהמנהגים האלה נראים לכם רומנטים לא אומר שלא כדאי לוותר עליהם, בטח כשאתם מבינים את המשמעות האמיתית שלהם.

אנחנו אוהבים לחשוב שנשים זוכות לשוויון בתעסוקה אבל מתי בפעם האחרונה שמעתם על גבר שנשאל בראיון העבודה שלו אם הוא מתכוון להביא ילדים בקרוב? אישה שמבקשת שלא ישאלו אותה על כוונתה להיכנס להריון אינה קיצונית. ומהיכן מגיע המנהג המגונה לשלוח יד באופן טבעי ולגעת בבטנה של אשה הרה כאילו הילד שמתבשל בפנים הפך את גופה לשטח ציבורי? אישה הרה שאינה מוכנה שיגעו בה אינה מוזרה, היא נוהגת כמו כל אדם אחר שלא מעוניין בידיים זרות  על גופו, ויהיו אלה ידים של זרים גמורים, קולגות או קרובי משפחה. אישה שלא מוכנה לאמץ את שם משפחתו של בעלה אינה מוזרה, היא פשוט לא רוצה למחוק חלק מאישיותה ולהפוך לאחת מאותם "נשים נעלמות" שלא ניתן לאתר אותן עוד. אז למה להרים גבה, הרי הייתם מתפלאים עוד יותר אם הייתם שומעים על גבר שמאמץ את שם משפחתה של אשתו.

אלה לא דברים קטנים ושוליים, זו לא "פלסטיקה". השפה והמנהגים שלנו מושרשים עמוק בחברה שנשלטת, מנוהלת ומעוצבת על-ידי גברים. השוביניזם מושרש עמוק בתוך גינוני החברה שלנו, ויציאה נגד גינונים אלה אינה מוזרה או קטנונית, היא יציאה נגד המבנה הבסיסי של החברה. וזה, למעשה, מה שבאמת מפחיד אנשים. בני אדם הם שמרניים באופיים, הם סולדים משינויים גדולים ומפחיד אותם לחשוב על היפוך המבנה החברתי בו הם חיים. וצריך להפוך את המבנה החברתי הזה כי הוא מפלה ודפוק ולא הוגן ליותר מ-50% מהאנשים שחיים בו. לכן ההתעקשות הזו על מילים היא אכן סמנטיקה, אבל סמנטיקה במשמעות המקורית שלה – זו שעוסקת במשמעות הנסתרת של מילים והסמלים וההקשרים שעומדים מאחוריהן. ההתעקשות הזו היא היא מלחמה על השפה, על משמעות, על אבני היסוד שמעצבים את החברה בה אנחנו חיים. אז בפעם הבאה שאישה, או גבר, עושים לכם פרצוף על משפט שאמרתם בטענה שהוא סקסיסטי אל תסתכלו עליהם כהזויים, תבינו שאתם מקרינים אפליה שיצוקה לתוך השפה בה השתמשתם.

פמיניזם הוא קיצוני רק במובן הזה שהוא שואף לעשות שינוי קיצוני בחברה, כי נדרש שינוי כזה. אי השוויון והאפלייה מובנים כל-כך עמוק שקשה לנו לראות אותם. אין דבר כזה פמיניסטית קיצונית בדיוק כמו שאין דבר כזה "אני בעד שיוויון נשים אבל אני לא פמיניסטית". הפמיניזם מתנגד להיררכיות, כל היררכיות, לא רק בין גברים ונשים אלא גם בין לבנים ושחורים, יהודים וערבים או אשכנזים ומזרחיים. פמיניסט ופמיניסטית הם לא קללות, הם תארי כבוד שמעידים כי אתם בעד שוויון בסיסי ואמיתי ולא מוכנים לקבל את תכתיבי החברה והמנהגים המפלים שמובנים לתוכה, אחרי מאות ואלפי שנים של דומיננטיות של מין אחד בלבד. שאו את התואר הזה בגאון.

ליאור, פמיניסט גאה.