"הם הגיעו לתאילנד מכיוון שבארץ התהליך שרצו לעבור אינו אפשרי לזוגות חד מיניים. הניסיון ראשון שלהם להביא לעולם ילד כשל: 'ההריון לא נקלט, ואז החלפנו פונדקאית וזה הצליח'. בבית החולים כבר רצו לבצע הפלה, מכיוון שהאם כרעה ללדת בשבוע ה-25, אך הזוג הישראלי סירב: 'דרשנו ניתוח קיסרי וכרגע התאומים בטיפול נמרץ'." (ynet, 06.09.10)
אני תומך בזכות של זוגות חד-מיניים להביא ילדים לעולם, להינשא ולחיות חיים נורמליים ושווים לאלה של זוגות סטרייטים. הבעיה שלי היא עם סיטואציות כמו של בני הזוג המתוארים בכתבה הזו, וכן עם המקרה המפורסם של דן גולדברג, שעלה לכותרות במהלך השנה האחרונה. הבעיה היא שבלהט המלחמה על זכותם של ההומואים להביא ולגדל ילדים הם הופכים את האישה, שהיא תנאי הכרחי להבאת ילד לעולם, לתנור, לכלי עבודה. להיות אם פונדקאית זו עבודה קשה מאוד, כפי שכל אחד יכול לתאר לעצמו. לא במקרה הנשים בשני המקרים הנידונים לא מגיעות מגרמניה או ארה"ב אלא הודו ותאילנד. רק במדינות נחשלות, שאין בהן יותר מדי אפשרויות תעסוקה רווחיות, ודאי לא לנשים, יש מי שמוכנות לקחת על עצמן את הסיכון הזה בשביל הסיכוי לשרוד כלכלית.
גם במדינות המערב ואפילו בישראל קיימים הסדרים של אמהות פונדקאיות, אבל אלה כמובן מורכבים הרבה יותר, יקרים יותר וקובעים גבולות ברורים יותר בכל הנוגע לקשר בין ההורים שיגדלו את הילד ובין האישה שנותנת לו חיים. חלק לא מבוטל מהסיבות לכך הוא כמובן ניסיון או רצון לסבך את התהליך, למשל מסיבות דתיות כאן בישראל. אבל חלק לא מבוטל אחר הוא רצון כן להגן על זכויות האישה שמציבה את עצמה בסיטואציה מורכבת וקשה בעליל. כמו שניתן להבין מהציטוט בתחילת הקטע כאן, בתאילנד ההגנות האלה לא ממש קיימות. הישראלים דרשו ניתוח קיסרי כנגד עצת הרופאים, וקיבלו את מבוקשם. האם הפונדקאית היתה לא יותר מכלי עבודה, תנור בהשתמש במטאפורה המקובלת, אבל ניתן להקביל אותה לכל כלי עבודה שעושה בעיות ובעליו דוחפים אותו אל קצה היכולת, תוך לקיחת הסיכום שאולי יתקלקל או יישבר. אחרי הכל, זהו רק כלי עבודה, לא יצור חי.
ישראל היא תיאוקרטיה, אם לא להלכה אז ודאי למעשה. סביר שכמו לגבי נישואין אזרחיים ומעמדם החוקי של זוגות גאים, גם נושא הפונדקאות בישראל לא ממש יוסדר ויפושט בעתיד הקרוב. המציאות תמשיך לדחוף זוגות חד-מיניים לכיוונן של נשים מסכנות במדינות עולם שלישי, תוך שהם רודפים אחר חלום הילדים, חלום שהמקום לעסוק בו הוא פוסט נפרד. אבל את החיבור הזה צריך לעשות ברגישות, תוך שזוכרים שבצד השני יושב לו לא תנור אלא אדם חי, עם רגשות, רצונות וחלומות משלו, שמציב את עצמו בסכנה מאד גדולה כדי שאותם אנשים יוכלו להגשים את החלום שלהם. הן לא עושות את זה מתוך תחושת שליחות אלא מתוך סיטואציה חברתית-כלכלית קשה. הן לא נשים חסרות מזל אלא קורבנות של הקפיטליזם המערבי, שאותם גברים ונשים שעובדים איתן הם תוצר מובהק שלו. אסור לאותם אנשים, שפוגשים אותן במסע שלהם עצמם לחיים נורמליים, לשכוח שמדובר באנשים בשר ודם שמציבים את עצמם בסכנה גדולה.
מאבק הגאים לגידול ילדים הוא חשוב וראוי, אבל אסור לערוך אותו על גבן של קורבנות אחרות, חלשות יותר. כגברים מערביים, גם אם הומוסקסואלים, הסטטוס החברתי והמשפטי שלהם הוא בעל משקל רב הרבה יותר משל נשות עולם שלישי. הסיטואציה הזו לא נעימה מן הסתם לאף צד שמעורב בה, וחייבים לעשות ככל האפשר כדי לא לעשות לגרועה עוד יותר, חייבים לזכור שיש שם אדם ולא סחורה. הקהילה הגאה והתקשורת חייבים להבין שאנחנו עוסקים פה בבני אדם, ולהתחיל להתייחס אליהם ככאלה.
שנה טובה.
ג'וקים 
איכשהו, ולא באופן בלתי צפוי הכל יותר מורכב מאיך שהצגת את זה.
העובדות הן כדלקמן:
1. לזוג הומואים אין שום רחם בבעלותם, הדרך היחידה שלהם להורות עוברת דרך אישה כלשהי. אם הם בוחרים בהורות משותפת איתה שום מדינה ושום בית משפט בעולם לא יכיר באבהותו של האב הלא ביולוגי. פונדקאות היא הדרך היחידה שהמדע+חוק מכירים להורות ביולוגית במקרה שלהם. קיימת גם אופציית האימוץ שגם היא לא טריוויאלית וברוב המקומות (למשל בארץ) סגורה בפני זוגות חד-מניים או גברים רווקים.
2. אופציית הפונדקאות בארץ סגורה בפני זוגות הומואים (אל תשכח שהם צריכים גם תרומת ביצית ובארץ אין בנקי ביציות ואפשריות תרומת הביציות בארץ הן באופן כללי מאוד מאוד מוגבלות)
3. קיימת אופציה של פונדקאות במערב, למשל בארה"ב, יקרה להחריד – משהו כמו עלות דירה במרכז הארץ. במזרח העלות היא כמו של מכונית משפחתית קצת יקרה.
4. ממה שאני שומעת וקוראת רופאים בכל מקום ימליצו על הפלה בשבוע ה-25. זוגות רבים נלחמים ברופאים ודורשים לידה/ניתוח גם כשהרחם שנושא את הילדים שייך באופן חוקי ופיזי לאחת מבני הזוג. הנה סיפור כזה שזכור לי במיוחד http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/568/243.html
אבל קראתי רבים אחרים.
מה זה אומר, בעצם?
האפשרות היחידה של זוג הומואים להורות (שלא מעורבת בה אמא כי אז הם לעולם לא יהיו שני אבאים) כרוכה בכסף. אתה יכול להמשיך להיות בוטה ופרובוקטיבי ולהגיד שהומואים קונים את הילדים שלהם. לא תהיה ראשון – אם תצפה בסרט הזה עד הסוף תוכל לראות את זה וגם לקבל פרספקטיבה מעניינת על כל עניין הפונדקאות
http://yes.walla.co.il/?w=2/7827/1306586
(רק קח בחשבון שכל זוג שהיתה לו את הבעיה הכי קטנה שבעולם להכנס להריון, למעשה, קונה את הילדים שלו)
האפשרות לקנות ילד קיים (אימוץ) שנראית גם כהומנית יותר לא תמיד פתוחה בפני הומואים וב-99% מהמקרים גם היא מערבת את העולם השני והשלישי (בארץ הם לא יכולים לאמץ ובמדינות המערב יש מספיק אנשים שמוכנים לאמץ את הילדים של עצמם) מה ששוב מערב סוגיות אתיות שאינן מאוד רחוקות מאלו שהצגת בפוסט לעיל (שלא לדבר על חטיפות של ילדים וסחר בבני אדם – תופעות שמתגברות כשעולה הביקוש לילדים).
האפשרות היחידה להורות ביולוגית (ונדמה לי שגם האפשרות הכי בטוחה מבחינה חוקית, בין השאר כי כל המחוקקים הם קצת נאצים ומה לעשות, מאוד מתרשמים מהקשר הביולוגי בין האב לילד) היא פונדקאות. אם אתה אומר משו כמו: טוב, אז שיעשו את זה במערב/ארה"ב שם הניצול הוא פחות ניצול והבחירה של האישה היא יותר בחירה אתה בעצם אומר שהזכות להורות שמורה רק להומואים מאוד-מאוד עשירים (הומואים מאוד-מאוד עניים לא יכולים לעשות את זה אפילו בהודו) וברור לכולם שגם זו אמירה בעייתית מבחינה מוסרית.
כל הנ"ל לא באמת משנה את העובדה שהנשים ההודית/תאילנדיות אכן מנוצלות ברמה זו או אחרת ושהבחירה שלהן לעשות את זה לא נופלת כל-כך טוב בקטגוריה של בחירה חופשית. אבל מדובר בנשים שאפשרויות הבחירה העומדות ביניהן להשיג לעצמן ו/או לילדים שלהן איזשהו עתיד ממילא נעות בין רעות לרעות מאוד. למרבה הצער רובן גם כרוכות בניצול של גברים מערביים (5000 ד' לסוכנות שתיתן להן אשרת עבודה במערב ואז 5-10 שנים של עבודה ופרידה מהורים/ילדים כדי להחזיר את החוב על העמלה לסוכנות וכדי להרוויח משהו מכל העניין).
בתור מי שמחזיקה בבעלותה רחם (גם אם משומש במצב רע) ושותפות על רחם נוספת אני לא חושבת שיש לי איזשהי זכות מוסרית לבקר אותם. לכשאלו יהיו זוג חברים שלי שירצו לעשות את זה אני רק אוודא שהם מודעים לכל הנ"ל ושהם עושים כמיטב יכלתם לשמור על אנושיותם ואנושיותה של הפונדקאית.
בת-עמי
(לסבית ואמא לשתיים)
קודם כל תודה על התגובה המנומקת.
1 ו-2. אם בהודו מותר לשני גברים לעשות ילד מאם פונדקאית, אני לא חושב שיאסרו עליהם לאמץ ילד, ולא נראה לי שחסרים ילדים מסכנים בהודו שמחפשים הורה. הרי אם השיקול היחידי הוא לגדל ילד, אז מה ההתעקשות על פונדקאות? ובמקרה של שני גברים גם כך הילד ישא את המטען הגנטי של אחד האבות בלבד
3. גם יהלומי דמים מאפריקה הרבה יותר זולים מיהלומים "כשרים", ואיכשהו החרם עליהם הוא מאוד ברור וקשוח. משום מה כשמדובר בסיכון חיי אדם, ודאי אישה, למטרת הבאת ילדים, פתאום כל האמצעים כשרים.
4. אם רופאים בכל מקום ימליצו על הפלה בשבוע ה-25, זה רק מחזק את הנקודה שלי. תקראי לי אולי מיושן אבל אני מאמין בזכות האישה על גופה, ודאי וודאי כשהילד שהיא נושאת ברחמה הוא של אנשים אחרים
בשום מקום בקטע לא אמרתי שהומואים קונים את הילדים שלהם, זה ביטוי שאת הכנסת לדיון. גם לא אמרתי שאני פוסל או מתנגד לכך שזוגות חד מיניים יגשימו את החלום ללילד בעזרת נשים מהעולם השלישי, למרות כל הטעם הרע שמתלווה לפעולה הזו. הדגש הוא על "בעזרת" ולא "באמצעות", וההבדל הוא ביחס לאותו אדם שעוזר לך, אותה אישה שנושאת את הילד ברחמה. כשאתה מוכן לסכן את חיי הפונדקאית בשביל הילד ומכתיב לרופאים מה לעשות יש כאן סיטואציה בעייתית, בלשון המעטה. אתה מגיע כאיש המערב שמכתיב לאנשים הקטנים והנחותים מה לעשות.
אני לא חושב שהורות צריכה להיות פריבילגיה לאנשים עשירים בלבד (למרות שבמציאות החיים של ישראל נדמה שהיא הופכת לכזו בכל מקרה). אני אומר שצריך לשים לב ולהתחשב בזכויות של הפונדקאית. איכשהו אני מתקשה לדמיין סיטואציה דומה בארה"ב בה האבות אומרים לרופאים שינתחו קיסרית גם במחיר סיכון חיי האם האמריקנית הלבנה, והרופאים לא מגרשים אותם לכל הרוחות.
אני לא מקבל את הנימוק של "מדובר בנשים שאפשרויות הבחירה העומדות ביניהן להשיג לעצמן ו/או לילדים שלהן איזשהו עתיד ממילא נעות בין רעות לרעות מאוד" – זה הופך את זה לנכון מוסרית? זה אומר שמותר להתייחס אליהן כתנור מקולקל? אני לא מבקר את הזכות המוסרית של הומואים להביא ילדים, אם הם רוצים לעולל את זה לעצמם, שיהיה להם בכיף. אני מבקר את ההתייחסות לאישה כחפץ שלא צריך להתחשב בו.
אני רוצה רק לציין, במידה וזה לא היה מובן, שאין לי שום התנגדות לפונקאות כאמצעי להבאת ילדים. אני מתנגד לניצול וסיכון אדם אחר בדרך להגשמת חלום הילדים, ולא משנה אם מדובר בזוג חד מיני או סטרייט.
ליאור
(סטרייט , נשוי וממש לא ממהר להפוך לאבא)
אני אתחיל מהסוף, קבל מבוא עממי למיילדות וגינקולוגיה (אין לי הכשרה רפואית או פרה-רפואית כלשהי, אני רק בוגרת שני קיסריים – אחד לי ואחד לאשתי):
בשבוע ה-24 להריון כל המערכות והאיברים בגוף העובר נוצרו, מכן ועד השבוע ה-40 הוא רק גדל. כך שבאופן עקרוני יש לו סיכויים כלשהם לשרוד מחוץ לרחם. כך גם הסיכויים שלו להשאר עם שלל נכויות ולקויות (תלוי בעיקר במזל). העובדה שמרבית הרופאים ממליצים על הפלה בשבוע ה-25 לא קשורה ליולדת אלא ליילודים, לסיכויי ההשדרות והתחלואה שלהם (יש פה גם עניין כלכלי, לתינוק שנולד בשבועות האלו מחכים 3-4 חודשים בפגיה שזה למעשה טיפול נמרץ, החייאות וזיהומים). החלטה של הורים במקרה כזה ללכת בניגוד להמלצות הרופאים היא החלטה שלהם לקחת את הסיכון שבלגדל ילדים עם רמה כזאת או אחרת של פגיעה (החל מפיגור קשה וכלה בקשיי קשב וריכוז). לכן הרופאים חייבים לקבל את דרישת ההורים אם הם מתעקשים ליילד ולהלחם על חיי הפגים שלהם (שוב, תקרא את הלינק ששמתי בתגובה הקודמת למאמר בנרג'). כל הסיכוים לילודים מוכפלים ביותר משניים כשמדובר בתאומים.
המילה 'הפלה' מאוד מטעה בהקשר הזה, מדובר בלידה של ממש רק לידה של עוברים מתים. עוברים במשקל 600-800 גרם שנראים כמו תינוק מושלם – לא חוויה מרנינה במיוחד.
ניתוח קיסרי:
יש בערך שלוש התוויות לניתוח קיסרי:
1. מצוקה של העובר או היולדת (בדר"כ העובר. בכל מקרה מצוקה של היולדת ההופכת בסופו של דבר גם למצוקה של העובר).
2. כשאין אפשרות ליילד לידה וגינאלית (מנח רוחבי, חבל טבור קצר מדי או שמלופף סביב צוואר העובר)
3. בקשה של היולדת
שתי הסיבות הראשונות הן רפואיות, לעיתים ידועות מראש (מנחים בעייתיים) בדרך כלל בעיות שמתגלות במהלך הלידה. עם השנים הרופאים נוטים לקחת פחות סיכונים (אין כמעט לידות עכוז היום, כולם מעדיפים לנתח) ויש עליה במספר הניתוחים הקיסריים למשהו כמו 10-15 אחוזים מכלל הלידות. בבתי חולים ו/או אוכלוסיות מסויימות מגיעים גם ל-25% ביחד עם הקיסריים האלקטיבים (הסיבה השלישית – ניתוחים שנקבעים מראש לבקשת היולדת).
המשמעות היא שבתכלעס כל לידה יכולה להתפתח בסופו של דבר לניתוח קיסרי, בלידת תאומים הסיכוי גדול עוד הרבה יותר (כולל האפשרות של אחד וגינאלי והשני קיסרי חירום. לידות תאומים מתנהלות בחדר ניתוח גם שנותנים לטבע צ'אנס לנצח) ולהערכתי זה חלק מההסכם שפונדקאית חותמת עליו כשהיא מתקשרת עם הגוף המתווך.
סיכונים: בעיקר ליולדת בשביל העובר זאת הדרך הכי בטוחה להיוולד. ככל שמתקרבים יותר למצבי החירום (גם של עובר וגם של היולדת, לידה זה עסק מסוכן אח שלי, שלא יהיו בכלל אי הבנות בעניין הזה) מעלים את הסיכויים לסיבוכים ולהתאוששות קשה יותר מהניתוח. זה אמנם ניתוח בטן אבל בתוך כמה שעות מהניתוח הצוות הרפואי מעמיד את היולדת על הרגליים ושולח אותה לתינוקיה להניק.
מה כל זה אומר לגבי הסיפור הנוכחי בתאילנד: ממה שכתוב עולה שהסיבוך הוא של ההריון והעוברים, אין סכנה לפונדקאית ולכן ההחלטה אם להפיל או להלחם על התינוקות היא של ההורים – זוג ההומואים. הדרישה לניתוח קיסרי גם היא לא מסכנת את הפונדקאית מעבר לסיכונים המובנים בהריון ולידה (מה גם שקיים סיכוי לא מבוטל שגם ה'הפלה' תסתיים בניתוח שכן מדובר בלידה לכל דבר).
מתגובתך אני מבינה שלא קראת את המאמר מנרג' – כתב אותו אב שניצב מול מצב די דומה לזה של זוג ההומואים רק שהיולדת היתה אישתו ואמם הביולוגית של ילדיו וההחלטה של שניהם היתה דומה לזו של זוג ההומואים. כמו שכתבתי בתגובה הקודמת הם ממש לא היחידים במערב.
בנוגע לרישא של תגובתך – אני לא יודעת מה החוק בהודו אני מניחה שאם קיים שם מפעל ענף שכזה אזי גם להודים מותר להשתמש בפונדקאות בארצם אבל קשה לי לדמיין שיש יותר מדי הודים שיכולים להרשות את זה לעצמם. בתכלעס זה אאוט-סורסינג כמו כל אאוט-סורסינג – זול יותר לייצר ילד במזרח כמו שזול יותר לייצר ברבי או חולצות של פוקס במזרח. כשמדובר בפונדקאות זה מאוד בוטה אבל אני לא בטוחה שבקנה מידה מוסרי הניצול וההחפצה שבקניית חולצת טריקו בחצי מחיר ממה שהיה עולה למתפרות קרית-גת לייצר הוא קטן יותר מזה של קניית תינוק ברבע מחיר. ושלא תחלום שהסיכונים בסווט-שופס הם יותר קטנים מאלו של הפונדקאיות ושהנזק הנפשי קטן יותר.
יש כאן בעייה בסיסית בהתייחסות שלך לכל הנושא של הפלת העובר והסיכון שבניתוח הקיסרי: אני מבין מהדברים שלך שאת מודעת לכך ששני החבר'ה שמו את היולדת בסיכון גדול ומודע בניגוד להמלצות הרופאים, אבל זה פשוט לא אכפת לך. ההנמקה "זה חלק מההסכם שפונדקאית חותמת עליו" לא ממש תופס מבחינתי. אני מניח שאם הפונדקאית היתה מבקשת לשמור את הילדים אצלה בסוף ההליך, כפי שהחוק במדינות המערב מותיר לה, זה למשל היה מקובל עליך פחות. בואי לא נהיה תמימים, שנינו יודעים בדיוק איזה אפשרות לסרב ולשנות דברים בחוזה יש לאותה תאילנדית/הודית לפני שהיא חותמת עליו. ההשפעה שלה על התהליך משולה לחלק הזעום שהיא מקבלת מתוך ההוצאה הגדולה של הזוג ששוכר את שירותיה. הכסף הולך בעיקר לרופאים ולמתווכים, וכך גם אפשרויות הבחירה.
ידוע שלידה זה עסק מסוכן, אבל ההתייחסות שלך לניתוח קיסרי כאילו מדובר בצביעת שיער היא מגוחכת. זה הליך עם סיכונים גדולים וסיבוכים, ורופאים ממליצים היום על לידה רגילה. אבל הסיכון כאן הוא בכלל לא הנקודה – הנקודה היא מי בוחר לעשות איזה הליך. תשכחי מזכות האישה על גופה, היא בסך הכל כלי עבודה. מי שהכריע כאן הוא לא אותה אישה יולדת אלא זוג ההורים, סטרייטים או הומואים, שמושקעים בתהליך. ובמידה ועד עכשיו עוד לא הבנת, זה מה שבעייתי פה, ההתייחסות לאישה כסחורה שאין לה השפעה על גורלה.
לא, לא קראתי את המאמר בנרג' מהסיבה הפשוטה שלא מדובר באדם במצב דומה – ההבדל הפעוט של אשתו היא היולדת ולא אם פונדקאית הוא כל העניין פה. שוב, את מתעלמת מהעובדה שהפונדקאית היא אדם בעל זכות על גופו. בדברים שלך את לחלוטין מוציאה אותה מהמשוואה ומתעלמת ממנה. כל הדברים שלך מתייחסים לסיכון לעוברים. אותה תאילנדית בכלל לא עוברת לך מול העיניים. מבחינך הבחירה היא של זוג ההומואים/הורים בלבד ורצונה של האם הפונדקאית בכלל אינו מהווה משקל כאן.
והפיסקה האחרונה שלך פשוט מזעזעת. זה אאוט-סורסינג כמו כל אאוט-סורסינג אחר? תגידי, את בכלל קוראת את מה שאת כותבת? אנחנו מדברים כאן על גוף אנושי, בשר ודם, לא מכונת תפירה. אני מצטער אבל או שאת משלה את עצמך או שאת שבויה כל-כך חזק בתוך הקונספציה לפיה תושבי העולם השלישי אינם אדם עד שאת פשוט לא רואה את זה. עם כל הכאב על ילד שמקבל דולר וחצי ליום עבור תפירת נעליים ותת התנאים שהוא מועסק בהם, זה לא משתווה לכמות הסיכונים הרפואיים שלוקחת על עצמה אם פונדקאית. אותו ילד יכול תמיד לבחור לא לבוא לעבודה ביום למחרת ולשלם את המחיר. הפונדקאית לא יכולה לקום ולהחליט שהיא לא רוצה להיות יותר בהריון, היא תקועה איתו לתשעת החודשים הבאים.
אתה מתעקש לא להבין: אני לא חושבת שהם העמידו את היולדת בסכנה גדולה, זה אתה שחושב ככה. אתה חושב ככה כי אין לך מושג. ניסיתי לתת לך מושג, לא הלך. שיהיה, הומואים הם נבלות, גם אני. אתה קדוש.
הדבר היחיד שאני לא מבינה למה רחם הוא יותר גוף מאשר ידיים. ולמה הריון זה יותר מעזע מאשר 12 שעות על קו יצור. אבל אם זה בסדר לך תקנה חולצות של קסטרו ותשן בלילה בשקט אתה הרי לא קונה תינוק.
אני מבין יופי: הפונדקאית מציבה את עצמה בסכנה מעצם זה שהיא מקבלת על עצמה את התהליך ומוסרת את גופה למשך תשעת חודשי ההריון, ובל נשכח את כל חודשי הטיפולים הרפואיים שקודמים להם. אם הפונדקאית היתה בסכנה במקרה הנידון או לא זה בכלל לא העניין כאן, העניין הוא העובדה שמישהו אחר, שהוא לא האדם שעובר את הניתוח, הוא שמתעקש מול הרופאים ומחליט אם יחתכו את אותו אדם או לא: "בבית החולים כבר רצו לבצע הפלה… אך הזוג הישראלי סירב: 'דרשנו ניתוח קיסרי'". זה העניין פה, ואם בנוסף לכך ההחלטה על ניתוח מסכנת את האם יותר או פחות מההפלה זה מיותר.
רחם הוא לא יותר מידיים, אבל כמו שהסברתי ובחרת לא לראות, לעבודה כאם פונדקאית אי אפשר להחליט שלא רוצים לבוא יותר. זו לא שאלה של האם תהיה לי עבודה מחר או לא ואם אצליח למצוא פרנסה טובה יותר או לא. זה גוף זר שתקוע בתוכך ואין לך דרך להיפטר ממנו באופן מיידי שלא יסכן את בריאותך. בתור מישהי שמעידה על עצמה שהיתה בהריון הייתי מצפה שתדעי את הפרט הקטן הזה.
הסיבה שאת מתמקדת בעניין סכנה כן או לא היא כי בכלל לא נראה לך חריג ומוזר שאותו זוג הורים חיצוני הוא שמקבל את ההחלטות הרפואיות לגבי הגוף של אותה תאילנדית. את לא רואה את זה בכלל, זה לא מוזר לך, זה נורמאלי לחלוטין. את רואה את אותה תאילנדית כחפץ שאפשר לקבל לגביו החלטות בלי להתחשב ברצונות שלו בכלל. זה מה שהופך אותך לנבלה, לא העובדה שאת לסבית. להעדפה המינית שלך אין קשר לכך בכלל.
כמה נוח לראות את הניצול רק במקום שבו אין סכנה שתחשב מנצל בעצמך. כשמישהו במשפחה שלך יהפוך לסיעודי לא תשכרו בעבורו עובדת זרה? (אפילו עשירון עליון לא ממש יכול להרשות לעצמו עובדת ישראלית ל24/7 בהנחה שאפשר למצוא אחת כזאת) או שמא לקחת לה את החיים ולדמיין שיש לה זכות בחירה ואפשרות לאקזיט בכל נקודת זמן שהיא רוצה זה יותר מוסרי מלהשמש ברחם שלה ל-9 חודשים.
נוח לך לחשוב שאני רואה את התאילנדית כחפץ ו/או שהייתי צריכה את הפוסט שלך כדי לראות הניצול בסיטואציה הזאת. זה לגמרי פותר אותך מלראות את הניצול בשאר הסיטואציות (כולל זה של החולצה, התחתונים, המכנסיים, הגרביים והנעליים שאתה לובש כרגע). אם כל הייצור בעולם לא היה עובר למזרח היית צריך להוריד את רמת החיים שלך בחצי לפחות (בגדים, מכשירי חשמל, סלולרי, המכונית, המחשב ואפילו אוכל).
ושוב נוח לך להתעלם מהעובדות: פונדקאות תאומים משמעותה ניתוח קיסרי. הפלה בשבוע 25 היא לידה לכל דבר, כלומר ניתוח קיסרי. ההתערבות וההתעקשות של ההורים ההומואים היא רק בשאלת התזמון- האם ליילד, כלומר לנתח, לפני שהעוברים ימותו או יומתו או אחרי. הרופאים לא דאגו פה יותר מכל אחד אחר לשלום היולדת הם פשוט עשו מה שעושים הרופאים בכל מקום – ניסו לחסוך לעולם עוד שני פגים. הממסד הרפואי לא אוהב פגים – פגים זה ים כסף (משהו כמו 1000$ ליום בתעריף תאילנד אבל להערכתי זה לא הרבה יותר או הרבה פחות בשיבא או באיכילוב, פשוט שם זה לא ההורים שמשלמים אלא אתה, בתוקף תפקידך במשלם מיסים) וההוצאות עליהם לא נגמרות כשהם משתחררים הביתה.
העובדה שהזוג הישראלי הספציפי הזה לא סיכן את הפונדקאית שלו מעבר למה שהריון מסכן כל אישה לא משנה את העובדה ש*אכן* קיים ניצול בתהליך הזה. העובדה שאתה הרשית לעצמך לכתוב את הכותרת "הומואים מהמערב דופקים נשים מהעולם השלישי" יכולה לנבוע רק ממקום שבו אתה מרגיש נקי כפיים וחף מכל ניצול. והעובדה הפשוטה והמצערת עד כאב היא שאי אפשר לחיות במערב בלי לדפוק נשים וגברים מהעולם השלישי – אלא אם כן אתה מוכן לחיות כמו בעולם השלישי (כולל לבנות לעצמך את הבית) וגם אז אני בספק אם באמת תצליח.
סופסוף כתבת תגובה טובה. אחלה, אז את מודעת לזה שיש ניצול וידעת את זה מלכתחילה. כן, יש עוד סוגי ניצול בעולם אבל אני בחרתי לכתוב על זה. את מוזמנת לצאת למלחמותיך לשימור היבחוש החבשי, הצלת הילדים הרעבים בבוגוטה או כל דבר אחר, אני בחרתי לכתוב על ניצול נשים בעולם השלישי על ידי גברים (ונשים) מהמערב.
פונדקאות היא עבדות.
http://seri-levi.com/2010/05/23/clarke/
אתה יודע בכלל מה זה עבדות שאתה משווה בין שתי אלה?
ולא,לא התסתכלתי בכתבה,הכותרת שנתת לה הספיקה לי.
תאמין לי עדיף לה לסבול 9 חודשים(שאסור לשכוח שבכל מקרה,רוב הנשים בכדור הארץ עוברות את התהליך הזה) ואז לקבל סכום כסף שמסדר לה תחיים,מאשר לשרוף את החיים שלה על עבודות קשות,בשביל גרושים.
סלח לי אבל אני לא חושב שעבודות כמו שבת-עמי ציינה הרבה פחות מסכנות את הנשים שאתה "מגן" עליהן.
אל תשכח מהעבודה הפשוטה הזאת,יש לתאילנדית/הודית,יש את האפשרות להסכים או לא להסכים,אפילו אם זה נכון שבהתחשב לנסיבות,היא ברוב המקרים בלית סברירה תסכים,גם אם בתוך תוכה היא לא רוצה את זה,עדין יש לה אפשרות בחירה,שבניגוד להרבה מקרים אחרים אין לה אותן.אל תשכח שכל אדם,לפחות כמה פעמים ביום,מקבל החלטות בלית ברירה,אפילו אם הם לא דבר כזה גדול כמו לידה,הם עדין החלטות שנעשות בלית ברירה.
תבין,כל לידה היא מסוכנת,אבל גם לחצות כביש זה מסוכן,אז בוא נהרוג את הזקנה שעזרתי לה לחצות את הכביש אתמול,הנה,גם במקרה הזה נעשתה פעולה בלית ברירה מכיוון שאנשים הסתכלו עליי והרגשתי לא נעים.(שלא תחשבו שאני כזה אדם… אז את הסיפור האחרון המצאתי,אם במציאות אני רואה זקנה שצריכה לעבור תכביש,אני לא עוזר לה,שיסתכלו כולם :O )
בסופו של דבר השאלה היא "מה זו הסכמה", והסכמה כשאין אפשרויות אחרות ברות קיימא היא לא הסכמה. על זה בדיוק מבוססות גם סוגיות רבות בעניין הטרדות מיניות ויחסי מרות.
התחלתי לכתוב לך תשובה רצינית ואז עצרתי את עצמי – ראשית כי ציינת שלא טרחת לקרוא את הפוסט עצמו, אז אתה לא יודע בכלל מה אני אומר. שנית, היות ולא קראת את הפוסט סביר להניח שגם לא תקרא את התגובה. ויש גבול לעד כמה אני מוכן לדבר אל עצמי.
אממ קראתי את מה שאתה כתבת,התכוונתי שלא קראתי א הקישור שגלעד נתן…
בכל מקרה,אני לא מבין למה אתה אומר שאין אפשרויות אחרות בהסכמה.
יש שתי אפשרויות ברורות או לקחת את הכסף ולהביא ילד או לא לקבל כסף ולא לעשות כלום.
את אותה אפשרות יש לכל אדם בעולם בכל מקום.
יכול להיות שאני טועה,תסביר לי למה יש רק אפשרות אחת.
יש כאן שאלה שהיא למעשה פילוסופית והיא מה זו הסכמה ובאיזו מידה אנחנו מקבלים החלטות מסוימות מרצון ובאיזו מידה הן נכפות עלינו. למשל, חולה סכרת לא רוצה לדקור את עצמו כל יום, אבל "מסכים" לעשות כן כי הוא יודע שאחרת ילקה בהתקף חמור. אז כן, הוא כביכול "בוחר" לפצוע את עצמו, אבל אני מקווה שברור לך שאין לו באמת אפשרות בחירה.
אנחנו אוהבים לחשוב שיש לנו בחירה בכל דבר שאנחנו עושים, אבל המציאות היא אחרת. ברמה היותר פילוסופית אני מציע לך לקרוא קצת את מה שכתב פוקו על פנאופטיקון, זה אפילו לא חייב להיות ארוך.
הדוגמה של חולה הסכרת היא הרבה יותר ברורה ופיסית מסוגיית יחסי הכוחות הכופים בתוך החברה בה עוסק פוקו. הדוגמה של התאילנדית שמשמשת כרחם להשכרה גם היא דוגמה פיסית. אתה אומר שהיא יכולה להביא ילד תמורת כסף או לא לעשות כלום. מה שאתה צריך לשאול את עצמך היא מה המשמעות מבחינתה של "לא לעשות כלום". אחרי שאתה מבין שבבחירה הזו היא בעצם דנה את עצמה למצב של חוסר יכולת להתקייים אתה מבין שאין כאן בחירה.
אני רוצה להדגיש – אני כמובן לא אומר שחוסר היכולת להתקיים היא באשמת אותם גברים ונשים שפונים אל אותה תאילנדית/סינית מסכנה ומבקשים את שירותי הרחם שלה. זה מצב שנוצר בגלל סיטואציה גיאו-פוליטית שהיא בעיקר תוצאה של ניצול מדינות "הצפון" את מדינות "הדרום" (או כל הגדרה אחרת שתבחר), אבל זה המצב.
ברור שגם אותם גברים ונשים היו מעדיפים פתרון אחר והומני יותר, אבל זו הסיטואציה אליה הם נדחפו. אבל הנקודה היא שבסופו של דבר אותה אישה ממדינת עולם שלישי לא באמת בעלת יכולת בחירה, היא בוחרת בין חיים ומוות, ואין פה כל כך אפשרות להתלבט.
כן,אבל אל תעשה השוואה בין שני הדברים.
חולה סכרת זה או לדקור את עצמו כל יום או למות,אין שום בחירה אחרת.
אך במקרה שלנו יש לה עוד אפשרויות לבחור בשביל להתקיים.
אך אם תיקח את רוב האפשרויות שיש לה,תראה שאפשרות שהיא בחרה,היא האפשרות שמספקת הכי הרבה כסף,ובהכי פחות זמן.
שמע הכל תלוי איך אתה מסתכל,אם אתה רואה בזה דבר רע או דבר טוב.
לדוגמא במקרה של הסכרת,זה שיש לו רק אפשרות אחת,זה הופך אותה לאפשרות רעה?עדיף לקבל מכה קטנה עכשיו מאשר בעתיד לקבל כאבים הרבה יותר גדולים ואולי אפילו מוות.
אפשר לתת לדוגמא גם חולה לב שצריך לעבור ניתוח,כן הוא יכול לחיות בלי הניתוח,אבל הוא יסבול כל הזמן והחיים שלו יהיו קשים הרבה יותר,ויהיה לו סיכוי גדול לצמות לקבל התקף לב,אז הניתוח פותר הכל,אמנם הוא עובר ניתוח שיכול לגמור לו תחיים,אבל עדח, לו לקחת סיכון עכשיו ב/שביל חיים טובים יותר בעתיד.
אותו דבר עם פונדקאות,כמובן ששם זה לא מכה קטנה,אבל האם כדאי לה ללכת על משהו אחר? בדרך כלל לנשים האלה,יש המון ילדים,בגלל שאין להם כל כך מושג מה זה קונדומים,או שאין כסף לזה. הם צריכות לעזור בקיום המשפחה.
יש כמה אפשרויות בולטות:
הן יכולות לעסוק פונדקאות כמו במקרה הזה
תוצאה- כסף יחסית מהיר,חוקי,וברוב המקרים יחסית גדול,עבודה בדרך כלל עם אנשים אמינים,סיכוי נמוך לאבד את האפשרות להביא ילדים בעתיד,אי נוחות למשך המון זמן,כאב עצום בזמן הלידה
הערה: בדרך כלל לנשים במדינות כאלה,כבר יש ילדים בגלל אי שימוש באמצעי הגנה,שזה אומר שלפעמים בגלל מצוקות כלכליות לא תמיד כדאי להם להיכנס להריון.
אפשרות שניה- להגר למדינה מפותחת-כסף יחסית גדול,התרחקות מהמשפחה,פחד להיתפס,לא לשכוח שמעשה זה הוא פשע.
וסיכון אחרון
שיוביל אותנו לאפשרות השלישית שהיא,שמי שמבריח אותן לארץ,הוא לא אדם אמין במיוחד,ובמקום עבודה רגילה כמו שהבטיח, היא תעבוד…
אפשרות שלישית:זונה- אני מקווה שאני לא צריך להסביר למה לא כדאי לעבוד בזה.
מסקנה-כל אפשרות שהיא תוכל לבחור,היא אפשרות לא טובה במיוחד,השאלה היא מה פחות נורא,וזה רק הן יכולות להחליט.
הכל תלוי מנקודת מבט אחרת
אתה יכול להגיד "איזה אנשים מגעילים,מנצלים את המצב של התאילנדית,ויודעים שהיא לא יכולה לסרב בכך מקבלים את מה שהם רוצים ומנצלים את הבחורה"
אדם אחר יגיד על אותו מקרה " איזה בנאדם טוב,יודע שהבחורה התאילנדית יכולה להדרדר למקומות הרבה יותר גרועים,אז עוזר לה ועל הדרך עוזר לעצמו… ובלה בלה בלה"
כן אני יודע שהם לא באים לעזור לנשים המסכנות האלה שבתכלס,לא משנה מה יעשו,החיים שלהם ישארו גרועים,ובתכלס הם באים מהסיבה הפשוטה "במדינות כמו תאילנד משלמים הרבה פחות על זה,בגלל המצב הכלכלי שלהם,אז בוא ננצל את זה"\
אך בשורה התחתונה הם מצילים אותן,אם הם רוצים ואם הם לא.
כן קיים סיכוי לאבד את היכולות ללדת,ואפילו אולי למות,אך בכל עבודה אחרת גם קיימים סיכויים אלו.
בסך הכל אסור לשכוח שכל אישה בעולם נכנסת להריון לפחות פעם אחת בחיים.
תגיד לי אתה רציני? אחרי שלושת הברירות האלה שאתה מציב בפני האישה אתה לא מבין שזו נבלה וזו טרפה? אתה לא מבין שזו לא אפשרות בחירה? זו בחירה בין שלושה סוגים של עינויים. כשאתה קם בבוקר והולך לעבודה אתה לא שואל את עצמך באיזה אופן אני אסרסר בגוף שלי היום, נכון? לא, כי לך באמת יש אפשרות בחירה. לאישה התאילנדית הזו אין.
ברור שזו האפשרות הכי תועלתנית, אבל זו לא "בחירה", כי אין לה ברירה. תחשוב על עצמך במצב כזה, אם אתה בכלל מסוגל.
אגב, התיאור שלך את סיטואציית הפונדקאות מופרך לחלוטין. "כסף יחסית מהיר,חוקי,וברוב המקרים יחסית גדול,עבודה בדרך כלל עם אנשים אמינים,סיכוי נמוך לאבד את האפשרות להביא ילדים בעתיד,אי נוחות למשך המון זמן,כאב עצום בזמן הלידה" – כל הקטע הזה הוא שטויות במיץ.
נתחיל מכך שמדובר בהליך שהוא לא חוקי, עושים אותו רופאים מאוד לא אמינים בהליכים מפוקפקים. הכסף הוא בכלל לא גדול – הסכומים הגדולים שמשלמים הזוגות מהמערב הולכים בעיקר למתווכים והרופאים, האישה שמשמשת כאם פונדקאית רואה חלק מאוד מאוד קטן ממנו.
סיכוי נמוך לאבד את האפשרות להביא ילדים בעתיד? מאיפה הבאת את זה? הרופאים שעובדים עליה עושים את הכל ב"שחור", הם לא ממש מתאמצים לפיכך לעמוד בסטנדרטים רפואיים כי אלה לא נכפים עליהם. הסיכון לאם הפונדקאית הוא מאד גדול. אנחנו אפילו לא מדברים פה על אם פונדקאית במדינה במערב דוגמת ארה"ב, שם יש לפחות איזשהו פיקוח והסדרה בחוק של הנושא. אנחנו מדברים על מדינת עולם שלישי בה כל הנושא הזה פרוץ לחלוטין ומתקיים מחוץ לעינו המשגיחה של החוק.
אני אגב לא אמרתי בכל הקטע שהאנשים שמשתמשים בשירותי אותן אמהות פונדקאיות הם טובים או רעים. אני מדבר בעיקר על היחס והניצול שהם תולדה של המפגש הזה. בוא לא נעשה להם גלוריפיקציה, הם לא מצילים ולא גיבורים – הם אנשים שרוצים מוצר ובחלק לא קטן מהמקרים לא ממש מתעניינים בתהליך הייצור שלו. במקרה הזה הם לא שונים בהרבה ממי שרוכש אייפוד או נעלי נייקי שיוצרו בסדנת יזע בסין. ההבדל ה"קטן" הוא שכאן הניצול הוא הרבה יותר ברור וישיר ולא מוסתר מאחורי תווית "מייד אין צ'יינה".
הסיום שלך בכלל מקומם: "אסור לשכוח שכל אישה בעולם נכנסת להריון לפחות פעם אחת בחיים" – זהו, ככה החלטת, אישה חייבת להיכנס להריון רק כי יש לה את האפשרות הביולוגית לעשות את זה? לך יש אפשרות ביולוגית לקפוץ מהגג, למה אתה לא עושה את זה? יש לך גם את האפשרות הביולוגית להשתמש בשכל – נצל אותה. השאלה אם להיכנס להריון או לא נתונה לבחירת כל אישה, לפי תנאיה וזמנה ואם היא בכלל רוצה בכך. וגם אם אישה בחרה להיכנס להריון, מה הקשר של זה לעניין הפונדקאות?