נקודת האור היחידה בשריפה הגדולה בחיפה בעיני היא שאנשים רבים, שביומיום לוקים במעין נאמנות עיוורת אחר המדינה והחלטותיה, מבינים פתאום שהמלך הוא עירום ומתחילים לבקר אותו. אותם לויאליסטים כפי שאני מכנה אותם, הם בדיוק האנשים שכשאתה מעז לקטר על החלטות, מדיניות או צעדים שלא מוצאים חן בעיניך יסתכלו עליך בפרצוף עקום ויגידו לך "לא מוצא חן בעיניך? אתה לא חייב לחיות פה".
הלויאליסטים הם קרובי משפחה של החילונים האפולוגטיים, ופעמים רבות שני הטיפוסים האלה יתגלמו באדם אחד. החילוני האפולוגטי, במידה והמונח לא מסביר את עצמו, הוא אדם שאינו דתי אבל משום מה רואה חובה מוסרית בהצדקת מעשי הכפייה של הציבור הדתי ובעיקר החרדי בישראל, ושואל בתמיהה "אבל למה אתה שונא חרדים?" כשאתה מסביר לו שהכפייה הדתית בישראל מביאה לך את הסעיף. אבל עכשיו אני סתם בורח למחוזות פחות רלבנטיים.
בעולם לא מבינים איך יכול להיות שבישראל יש כל כך הרבה מטוסי קרב אבל כל כך מעט מטוסי כיבוי. ובכן עולם, אתה לא לבד, גם אנחנו תוהים. כן, אפילו הלויאליסטים שבינינו מסירים את הלוט מעל עיניהם ותוהים לפשר ההחלטות המטופשות שקיבלו נבחרי הציבור שלנו. היטיב לנסח זאת רון בן ישי, שמסביר כי אותם שירותי ההצלה הדרושים לכיבוי וטיפול בנזקי טבע הם אלה שיידרשו בשעת תקיפה צבאית או מלחמה. ומשום מה בחרו מי שאנחנו בחרנו להעביר יותר כסף לטנקים וטילים מלשירותי שעת חירום וכיבוי. בניגוד למה שהפוליטיקאים כנראה חושבים, כיבוי שריפות זו פעולה שצריך לתחזק ולממן כל השנה ולא רק בשעת משבר.
ברור שלא כל אותם עיוורים-שלפתע-עיניהם-חזרו-לראות ישארו איתנו עם שוך הלהבות. אבל אני בכל זאת מקווה שחלק מהם ילמדו את הלקח. כן, יש הרבה דברים דפוקים פה. כן, המדינה מקבלת החלטות מטומטמות. כן, מותר וחובה לבקר את החלטותיה. וכן, אם לא עושים זאת מתעוררים בוקר אחד עם כמה להבות קטנות שהופכות לאש גדולה ששורפת ומאכלת את הכל. גם פיסית, אבל גם מטאפורית.
כמו שאומר השיר: "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". חג חנוכה שמח.
ג'וקים 
ליאור, תצרף כפתור שמאפשר לעלות את הפוסטים שלך לפייסבוק. כבר כמה פוסטים שאני מעוניין.