איך הרעלה הופכת לרצח משולש. וכל הכבוד לד"ר אורלי אינס

1.

בתחילת השבוע התפרסמה בתקשורת ידיעה על חשד לרצח והתאבדות בעוספיה. שלושת בני משפחת כיוף – האב, האם ובתם הפעוטה – נמצאו מתים בביתם. כבר לאחר מציאת הגופות הודיעה המשטרה שככל הנראה האב רצח את אשתו וילדתם, והתאבד. למחרת הפרטים כבר היו ברורים יותר – לא רצח ולא נעליים – המשפחה מתה כולה מהרעלת גז שנפלט מהגנרטור.

עוד ידיעה על מוות מיותר שדווחה ונשכחה. מה שאני לא מבין הוא איך במשטרה מצליחים להפוך מוות מהרעלת גז, שבו הגופה לא מדממת, לא פצועה – לרצח. הרי לא היו סימנים ברורים ומפלילים, אז למה לשחרר הצהרות מטומטמות וחסרות ביסוס שמכפישות את שמם של האנשים ושפוגעות במשפחותיהם, שגם כך נדרשות להתמודד עם מותם? למה לתקוע טריז מיותר בין משפחת האב למשפחת האם, כשאין שום יסוד של אמת מאחורי זה? למה שוב משטרת ישראל יורה מהפה הגדול והמטופש שלה בלי לבצע חקירה בסיסית לפני כן או לפחות לחכות לתוצאות נתיחת הגופות?

בסדרות הטלוויזיה תמיד רואים את קצין המשטרה אומר שהוא לא יכול להגיב לפני שיגיעו ממצאי הפתולוג. מה שטוב למק טיילור והוריישיו קיין בטוח יכול להיות טוב גם בשביל תנ"צ או ניצב שקר-כלשהו. למה סתם להצטייר כמטומטמים ולפגוע במשפחה שלמה.

2.

לנאנסות, למוטרדות ולקורבנות עבירות המין יש מעכשיו פנים – אל תאמרו עוד א', אמרו ד"ר אורלי אינס. אני מצדיע לד"ר אינס שויתרה על זכותה לפרטיות – זכות שבתקשורת ניסו בכח לגזול ממנה בניגוד לחוק בשבוע האחרון. אינס החליטה לוותר על הפסודו-אנונימיות שלה היא זכאית – קצת קשה לקרוא לזה אנונימיות כשפרטי חייך פרושים על דפי כל העיתונים ותמונותייך מופצות לכל דורש באינטרנט – וכמי שמעורבת מזה שנים במאבק נגד אלימות החליטה לא לשתוק עוד.

שוב אנחנו רואים את גועל הנפש והזיוף של התקשורת ומשטרת ישראל. אם עוד לפני שגילתה אינס את פניה הן הושחרו בכל מקום אפשרי, אז עתה נראה כי נפרצו הסכרים האחרונים. "מקורביו" של אורי בר-לב מלכלכים עליה מעל גבי ערוצי התקשורת, שמדווחת את הכל בשקיקה. פסודו-עיתונאים סקסיסטיים ושונאי נשים יוצאים נגד הביטחון והאומץ שהפגינה. "למה היא ציפתה כשהחליטה להתלונן", מיתמם בן כספית, כאילו לא מספיקה ההטרדה המינית שעוברת אישה, היא חייבת לקבל על עצמה את ההטרדה, הזלזול, הביזוי והחדירה לפרטיות שמשום מה נלווים היום להגשת תלונה.

כספית, כאדם המיודד באופן קרוב עם עיתונאי בכיר ששמו יצא לפניו כמטרידן סדרתי, יודע למה הוא מתלונן. הוא וחבריו מפחדים, הם צריכים את נשק ההשחרה הפומבית כדי לוודא את שתיקת הקורבנות ולהבטיח את המשך המצב הקיים בו גבר יכול להטריד אישה and to get away with it. "אין כאן נערה תמימה שנאנסת בחשכת הלילה" כותב כספית, ומשתמש שוב באותו שקר מטופח היטב, כאילו אם זה לא "אונס קלאסי", זה לא אונס. אז לא, מרבית מקרי האונס וההטרדה המינית לא מתרחשים בסמטאות חשוכות. הם קורים במקומות העבודה, במשפחה ובסביבה הקרובה. רוב מקרי ההטרדה האלה לא מדווחים מסיבות ברורות – הקורבנות מפחדות להתלונן. מספיק לקרוא שוב את טור הבלהות של כספית כדי להבין למה.

חייבים לתת לנשים (וגם הגברים והילדים) שחוות הטרדה מינית את הביטחון לא לשתוק, וללכת להתלונן. כל עוד דעות כמו של כספית הן חלק מהמיינסטרים, זה יהיה קשה. כל עוד אנשים ממשיכים לחשוב ש"זה נעשה בהסכמה", זה יהיה קשה עוד יותר. אישה או גבר שמקיימים מערכת יחסית מינית עם דמות שיש לה סמכות לגביהם, בין אם בעבודה, בצבא או במשפחה, לא עושים זאת מבחירה חופשית. תמיד קיים שם החשש או שמץ החשש של "מה יקרה אם אסרב". האם אאבד את עבודתי, האם יושחר שמי? אנשים, בעיקר גברים אך לא רק, לא מבינים או לא רוצים להבין זאת. הפחד הזה שם, הוא אמיתי והוא משתק.

תופעת הנפיחה

לפני כמה ימים הלכתי לסניף אורנג' הקרוב לביתי כי הסוללה בסלולרי שלי לא מתפקדת כל-כך. לקח להם קצת זמן להתייחס אליי אבל זאת לא הנקודה. לכשהתייחסו אלי, הצגתי את הבעיה שלי בפני הנציגה, הנ"ל שלפה את הסוללה ולאחר בדיקה קצרה החליטה שהסוללה שלי נפוחה ולכן היא כבר די מתה – המסקנה נראית לי לגיטימית, יש לי את המכשיר די הרבה זמן ואני לא תמיד מתייחס אליו יפה – אולם לאחר שהכריעה התייעצה עם הנציגה השנייה, כנראה היותר בכירה, ההיא בחנה את הסוללה שלי וגם הסכימה.

היא הסתכלה אליי ואמרה לי "זאת תופעת הנפיחה".

הבטתי אליה בחיוך (וללא שמץ של הציניות הידועה שלי – באופן מפתיע וחריג), שאלתי אם היא מסוגלת להגיד את זה בלי לצחוק. היא לא הבינה מה אני רוצה, הבהרתי לה שנפיחה והתנפחות אינם זהים, היא התנצלה, למרות שלא היה צורך ונראה שלא היה לה כוח לפסבדו-אינטלקטואליזם שלי, זכותה.

בסוף לא רכשתי סוללה חדשה כי גם לא היה להם ועוד לא החלטתי אם אני רוצה, חוץ מזה, סוללה שנופחת זה בטח משהו נדיר, למרות שהוא לא מאוד מנומס.

הומואים מהמערב דופקים נשים מהעולם השלישי. איזה כיף זה קידמה

"הם הגיעו לתאילנד מכיוון שבארץ התהליך שרצו לעבור אינו אפשרי לזוגות חד מיניים. הניסיון ראשון שלהם להביא לעולם ילד כשל: 'ההריון לא נקלט, ואז החלפנו פונדקאית וזה הצליח'. בבית החולים כבר רצו לבצע הפלה, מכיוון שהאם כרעה ללדת בשבוע ה-25, אך הזוג הישראלי סירב: 'דרשנו ניתוח קיסרי וכרגע התאומים בטיפול נמרץ'." (ynet, 06.09.10)

אני תומך בזכות של זוגות חד-מיניים להביא ילדים לעולם, להינשא ולחיות חיים נורמליים ושווים לאלה של זוגות סטרייטים. הבעיה שלי היא עם סיטואציות כמו של בני הזוג המתוארים בכתבה הזו, וכן עם המקרה המפורסם של דן גולדברג, שעלה לכותרות במהלך השנה האחרונה. הבעיה היא שבלהט המלחמה על זכותם של ההומואים להביא ולגדל ילדים הם הופכים את האישה, שהיא תנאי הכרחי להבאת ילד לעולם, לתנור, לכלי עבודה. להיות אם פונדקאית זו עבודה קשה מאוד, כפי שכל אחד יכול לתאר לעצמו. לא במקרה הנשים בשני המקרים הנידונים לא מגיעות מגרמניה או ארה"ב אלא הודו ותאילנד. רק במדינות נחשלות, שאין בהן יותר מדי אפשרויות תעסוקה רווחיות, ודאי לא לנשים, יש מי שמוכנות לקחת על עצמן את הסיכון הזה בשביל הסיכוי לשרוד כלכלית.

גם במדינות המערב ואפילו בישראל קיימים הסדרים של אמהות פונדקאיות, אבל אלה כמובן מורכבים הרבה יותר, יקרים יותר וקובעים גבולות ברורים יותר בכל הנוגע לקשר בין ההורים שיגדלו את הילד ובין האישה שנותנת לו חיים. חלק לא מבוטל מהסיבות לכך הוא כמובן ניסיון או רצון לסבך את התהליך, למשל מסיבות דתיות כאן בישראל. אבל חלק לא מבוטל אחר הוא רצון כן להגן על זכויות האישה שמציבה את עצמה בסיטואציה מורכבת וקשה בעליל. כמו שניתן להבין מהציטוט בתחילת הקטע כאן, בתאילנד ההגנות האלה לא ממש קיימות. הישראלים דרשו ניתוח קיסרי כנגד עצת הרופאים, וקיבלו את מבוקשם. האם הפונדקאית היתה לא יותר מכלי עבודה, תנור בהשתמש במטאפורה המקובלת, אבל ניתן להקביל אותה לכל כלי עבודה שעושה בעיות ובעליו דוחפים אותו אל קצה היכולת, תוך לקיחת הסיכום שאולי יתקלקל או יישבר. אחרי הכל, זהו רק כלי עבודה, לא יצור חי.

ישראל היא תיאוקרטיה, אם לא להלכה אז ודאי למעשה. סביר שכמו לגבי נישואין אזרחיים ומעמדם החוקי של זוגות גאים, גם נושא הפונדקאות בישראל לא ממש יוסדר ויפושט בעתיד הקרוב. המציאות תמשיך לדחוף זוגות חד-מיניים לכיוונן של נשים מסכנות במדינות עולם שלישי, תוך שהם רודפים אחר חלום הילדים, חלום שהמקום לעסוק בו הוא פוסט נפרד. אבל את החיבור הזה צריך לעשות ברגישות, תוך שזוכרים שבצד השני יושב לו לא תנור אלא אדם חי, עם רגשות, רצונות וחלומות משלו, שמציב את עצמו בסכנה מאד גדולה כדי שאותם אנשים יוכלו להגשים את החלום שלהם. הן לא עושות את זה מתוך תחושת שליחות אלא מתוך סיטואציה חברתית-כלכלית קשה. הן לא נשים חסרות מזל אלא קורבנות של הקפיטליזם המערבי, שאותם גברים ונשים שעובדים איתן הם תוצר מובהק שלו. אסור לאותם אנשים, שפוגשים אותן במסע שלהם עצמם לחיים נורמליים, לשכוח שמדובר באנשים בשר ודם שמציבים את עצמם בסכנה גדולה.

מאבק הגאים לגידול ילדים הוא חשוב וראוי, אבל אסור לערוך אותו על גבן של קורבנות אחרות, חלשות יותר. כגברים מערביים, גם אם הומוסקסואלים, הסטטוס החברתי והמשפטי שלהם הוא בעל משקל רב הרבה יותר משל נשות עולם שלישי. הסיטואציה הזו לא נעימה מן הסתם לאף צד שמעורב בה, וחייבים לעשות ככל האפשר כדי לא לעשות לגרועה עוד יותר, חייבים לזכור שיש שם אדם ולא סחורה. הקהילה הגאה והתקשורת חייבים להבין שאנחנו עוסקים פה בבני אדם, ולהתחיל להתייחס אליהם ככאלה.

שנה טובה.

רב קו – רעיון טוב? ביצוע כושל!

אם הכרטיס הוא רעיון טוב אני לא בטוח, אבל ביצוע כושל הוא מעין מנטרה לא רשמית במדינת ישראל, נראה שכל הרעיונות הטובים כאן די מתחרבנים בשלב כזה או אחר. אני רוצה להתייחס לכרטיס הרב קו. אני מניח שרוב האנשים מכירים (גם אם לא בהכרח מחזיקים בעצמם) בכרטיס הרב-קו. למי שלא מכיר, מדובר בכרטיס חכם המציע מספר יתרונות: 1) ניתן לשלם בכל מסגרות התחבורה הציבורית; 2) לחסוך התעסקות בכסף קטן ועודף מהנהג; 3) לחסוך נייר ו-4) לחסוך כאב ראש באופן כללי. הבעיה היא שהוא לא עושה אף אחד מהדברים האלה, כן, אפילו לא אחד.

1) נתחיל בעובדה שהכרטיס איננו מכובד באגד (עדיין חברת התחבורה הציבורית הגדולה ביותר בארץ), ברכבת ישראל ובאף מונית שירות שאני ראיתי, ככה שהלכה למעשה חלק ניכר מגופי התחבורה הציבורית לא לוקחים חלק בנושא – קצת מבטל את העניין אם בנוסף לכרטיס הזה אני עדיין צריך להחזיק כסף, כרטיסיית אגד וכרטיסים לרכבת. אם כבר מכילים כלל על התחבורה הציבורית יש מקום להכיל אותו על כולם. חוץ מזה, כל חברה מחייבת אותך בצורה אחרת, ככה שאם לדוגמא אתה מגיע לת"א מחוץ לעיר, קנית ברב קו אשראי לחברת מטרופולין, קווים וכו' ואז אתה צריך לקנות ברב-קו גם אשראי/כרטיסייה בדן, כי החברות לא חולקות ביניהן. זה במקום שנוכל לשלם ישירות לגוף אחד ולקנות אשראי ברב-קו והכסף יועבר לחברות בהתאם לשימוש, אתם יודעים כמו שעושים עם כל כרטיס אשראי אחר.

2) הכרטיס אמנם חוסך התעסקות בכסף קטן בערך, אבל כיום עדיין מטעינים את הכרטיס אצל הנהג ולא באינטרנט, אז הוא עדיין נותן לי עודף ואם אני קונה כרטיסיה בסכום לא עגול הוא גם צריך לתת לי עודף בכסף קטן, אז בעצם נשארנו באותה צורה מטומטמת רק עם כרטיס חכם באמצע. 3) לחסוך בנייר – לא רק שהכרטיס לא חוסך בנייר הוא מבזבז יותר נייר משהיה קודם. מלבד חופשי-חודשי, בכל שימוש בכרטיס מופקת מעין קבלה/ביקורת, גם בנסיעות על כרטיסיה, גם בנסיעות על סכום שטעון באשראי וגם כאשר אתה מטעין את הכרטיס עצמו ניתנת קבלה על הסכום ששולם לטעינה, ככה שלא חסכנו כלום ורק בזבזנו עוד נייר. 4) לגבי כאב הראש אני לא יכול להגיד יותר מדי, זאת שאלה סובייקטיבית, אני יכול לומר בכנות כמשתמש תכוף בתחבורה ציבורית שבמצבו קיים הכרטיס נע בין חסר משמעות לעוד טרחה שאני צריך להתמודד איתה ולא יותר מזה, מלבד כמובן העובדה שהנפקת הכרטיס היא בשלל נקודות חצי נוחות (אבל נראה שחברת קווים מאפשרת היום להזמין את הכרטיס בדואר באתר שלהם) ואם לא הנפקת אתה חייב להמשיך לשלם סכום מלא, כי אתה לא יכול לקנות כרטיסיה מהנהג בלי הכרטיס החכם.

כל החסרונות האלה לפני שהזכרנו את הפגיעה בפרטיות כשכל נסיעה מתועדת בחברות השונות, הרי הכרטיסים הם אישיים.

לסיכום, אציין שיש לכרטיס מעט יתרונות, אם נאבד או נגנב אז ניתן להעביר את הסכום ששולם לכרטיס הבא שיונפק. בנוסף, אני בעקרון בזה שהנהג יתעסק כמה שפחות עם הכסף שלנו ורק יינהג (לא המצב כיום, אבל ייתכן ונתקרב לשם). אני מאמין שאפשר עוד להפוך את הכרטיס הזה למשהו חיובי. יש מקום לפתח את תשתית האינטרנט בו, שנוכל להזמין אותו באינטרנט ולטעון אותו בסכום אחד שיחולק לפי הנסיעות שלנו בין החברות השונות, לפי איזשהו מפתח של הנחה בהתאם לגובה הטעינה.

* עלתה לי בראש עוד שאלה אחת מכתיבת הבלוג הזה, למה אנחנו לא יכולים פשוט לשלם בכרטיס אשראי באוטובוסים?, להפוך את תשתית האשראי לחכמה יותר, כך שניתן יהיה לטעון כרטיס אשראי בסכומים נפרדים למי שרוצה כרטיסיה/חופשי-חודשי ואפשרות הנפקת כרטיס חכם למי שאינו מעוניין לשלם באשראי או שאין לו. זאת כנראה שאלה לפוסט אחר, אבל בהחלט שאלה מעניינת.