Tag Archives: תרבות

מדינת ישראל גזענית והיא כבר לא מתביישת בזה

7 דצמ

כן אני יודע, לפנות להשוואות לגבי מדינה מסוימת במרכז אירופה לפני כ-70 שנה זה נדוש. ובכל זאת, האיסור של רבני הערים להשכיר דירות לערבים ללא יהודים גרם לי לתחושת קבס מזעזעת. במדינה מתוקנת יש חוקים נגד התבטאויות כאלה, ואני חושב שאפילו בישראל יש כאלה.

לא רק שקבוצה של אנשים יצאה בפרסום גזעני ודוחה שאין לו מקום במדינה שטוענת להיותה דמוקרטית וליברלית – חמור עוד יותר הוא שמדובר בקבוצה של אנשים המכהנים בתפקיד ציבורי ומקבלים שכר מהמדינה. כלומר עובדי ציבור בשכר יוצאים בגלוי נגד אנשים על רקע השתייכותם לקבוצה אתנית מסוימת.

האנשים האלה מתיימרים לייצג קבוצה לא מבוטלת בעם, ואם הם וההולכים אחריהם רוצים להחזיק בדעות חשוכות ואיומות, זו זכותם. רק שישמרו את הדעות האלה לעצמם ולא ישתמשו בתפקידם הציבורי כדי להפיץ אותן. ובכל מקרה, פרסומים כאלה הם בניגוד לחוק ואם לא אז בהחלט צריך להפוך אותם לכאלה. האנשים האלה צריכים להיחקר ולהישפט ולתת את הדין על מעשיהם. לא הגיוני שמערכת המשפט תעבור על התבטאויות כאלה בשתיקה.

פעם דעות כאלה אולי היו ידועות אבל נשמרו בשקט. היום המחזיקים בהן כבר לא מתביישים להשמיע אותן בקול, וזה מעיד משהו על האווירה בה אנחנו חיים. דעות כאלה כבר לא נתפסות כמשהו שצריך להתבייש בו, הן לגיטימיות, גלויות. זה חלק מהאם-תרצואידהשישראל לוקה בה. ברוכים הבאים למהפכה הציונית השנייה, הצד המכוער של הפוסט-ציונות.

עוד שלב למטה במדרון החלקלק במורדו מתגלגלת ישראל.

עדכון:
זה לא משנה אם הרבנים יוצאים נגד ערבים או לא יהודים בכללותם, זה מן הסתם עדיין גזעני. אני משער שהתנגדות הרבנים דווקא מכוונת פחות לערבים ויותר לעובדים זרים ופליטים, על רקע המאבק הקסנופובי המתוקשר של תושבי שכונת התקווה נגד הפליטים שעלה לכותרות בשבועות האחרונים. ולפני שמישהו מעיר לי שקל לי לדבר מביתי התיאורטי בצפון תל אביב – התגוררתי שנתיים בפלורנטין, פליטים מאריתריאה וסודאן התנחלו דרך קבע בשדרה שלי. האמת, הם הטרידו את שלוותי הרבה פחות מהצעירים הישראלים שהיו יושבים על הספסלים בשדרה עם אלכוהול וסיגריות בשעות הלילה. המספרים לא משקרים: מעורבות הזרים בפשע נמוכה בהרבה משל יתר האוכלוסייה. איכשהו זה לא ממש מפריע לתושבי שכונת התקווה, אבל זה לא מפתיע, אי אפשר לבלבל פחד עם עובדות.

מודעות פרסומת

נושא קטן וקרוב ללבי

15 אפר

גידי

 פוסט קטן, בלי מטרה מיוחדת. לפני כמה ימים ראיתי כתבה ב-ynet לגבי סרטי אקשן חדשים שיוצאים, בכתבה הוזכרו שלושה סרטים, אני רוצה להתייחס לשניים: "The Expendables" ו- "The A-Team". מה שמעניין אותי באופן אישי לגבי שני הסרטים האלה הוא לא בהכרח הסרט עצמו (למרות שאני בטוח אראה את שניהם ולא מעניין אותי בכלל כמה הם טראשיים), אלא שני שחקנים לא מוכרים, אך בעלי רקע דומה, שעושים בהם תפקידים קטנים יחסית.

מדובר ברנדי קוטור המשחק בThe Expendables – בתור עוד אחד משכירי החרב כנראה, וקווינטון "רמפייג'" ג'קסון, הממלא את הנעליים הגדולות של מיסטר טי ומשחק לא אחר מאשר את B.A. Baracus. שני אתלטים מקצועיים מספורט בשם Mixed Martial Arts (בקיצור MMA), שלמעשה מאחד בתוכו במסגרת חוקים מינימלית את כל אסכולות ספורט הלחימה יחד. הספורט מוזכר לעיתים בבלייזר ובעוד כמה אפיקי תקשורת בארץ, אך עדיין לא השתרש במיינסטרים. אני מאוד אוהב את הספורט ועוקב אחריו באדיקות, העניין שלי בספורט נובע הן בבחינה הטכנית והן בבחינת ה-Entertainment Value שלו, ואני ממליץ לכל מי שאוהב ספורט קרבי (אגרוף, היאבקות, ג'ודו, קראטה, אגרוף תאילנדי וכיו"ב) להתעניין, וגם למי שלא אוהב, כדאי, אולי תופתעו.

מה שיפה בעיני בעובדה ששני החבר'ה האלה מנסים את מזלם במשחק – והפעם לא בסרטי דרג ז' ללא תקציב – הוא שהספורט שהרבה שנים נחשב לאלימות לשמה, מצליח להופיע יותר ויותר במיינסטרים, זה התחזק כשבעונה שעברה הופיע אתלט אחר, צ'אק לידל שמו, ברוקדים עם כוכבים וממשיך בנוכחות הגדלה של הספורטאים הללו בקולנוע.

הסיבה היחידה שאני כותב את הפוסט הזה היא כי ynet לא שמו לב לכפילות הקטנה הזאת, אז חשבתי לציין את העניין – זה שיש לך בלוג, לא אומר שתמיד תמיד תמיד חייבים להתלונן בו, נכון?

ושיהיה יום עצמאות שמח לכולנו!

פסח הוא חג נוסטלגי לספקן שבי

5 אפר

גידי

אוקיי, נכתבו מספיק פוסטים בבלוגוספירה על כמה שהחג הזה הוא חג מסריח. אבל לאחרונה נזכרתי במאורע נוסטלגי בעל משמעות דתית מבחינתי שקשור לחג הפסח. אתם מבינים, חג הפסח הוא האירוע הראשון שגרם לי לפקפק באופן ברור כ"כ באל, דת, תנ"ך וכו.

הסיפור הוא פשוט למדי, הייתי בכיתה ב', השנה התחלנו ללמוד תנ"ך לראשונה ולקראת חג הפסח קראנו את הפרשה המדוברת, הלא היא הוצאת בני ישראל ממצרים. באיזה שלב בעת הדיון בכיתה על מאורעות הפרשה קראנו כיצד אלוהים הטביע את כל המצרים בים שהוא פתח לנו בחביבות רבה כל כך. כאן התרחש האירוע שנחקק בזכרוני, אני בתומי הרמתי את היד ושאלתי מדוע הרג האל את כל המצרים, הרי הוא כל יכול, הוא פתח לנו את הים, הוא לא יכל לעצור את המצרים במחסום פיזי אחר, אני חושב שבאותם ימים השתמשתי במילים "קיר גדול". אני רוצה שתדמיינו לכם את הסיטואציה, ילד בכיתה ב' שואל שאלה דתית מהותית בפני מורה וכיתה של תלמידים אחרים. הדממה הייתה מוחלטת, אני לא חושב שלמורה הייתה תשובה שסיפקה אותי.

מדובר במאורע יוצא דופן לילד בכיתה ב', היכולת לפקפק ולהטיל ספק בספר האגדות שהונח בפניו היא לא מובנת מאליה ובמיוחד לא לילד קטן, ולכן ביני לבין עצמי אני תמיד מציין את החג הזה כזרע הספקנות שלי. וברוח טובה זו, הנה מערכון מוצלח של מיטשל וווב בנושא:

למה ג'ודו הוא הספורט הכי טוב לילד שלך

31 מרץ

גידי

גילוי נאות – אני לא רופא, מאמן כושר, מורה, הורה, או שום בר-סמכא. כל מה שאני כותב כאן הוא לחלוטין מנסיוני האישי ומדיונים שערכתי בנושא עם אנשים מוסמכים ממני, יש לי מעט נסיון בהדרכת ילדים ובני נוער, אבל לא משהו רציני מספיק. אולם, בין אלו שהסכימו איתי נמצאת בין השאר מנהלת מחלקת התפתחות הילד באחד מבי"ח בארץ. הפוסט הזה נכתב בעיקר לבנים רק כי הוא בנוי במידה רבה על הנסיון שלי כבן, אני כמובן תומך בג'ודו לבנות מאוד, פשוט יותר קשה לי לקבוע שם דעה נחרצת.

2 הערות חשובות – 1. כל ספורט עדיף לילד שלכם משום ספורט; 2. כל ספורט שתבחרו ייפול ויקום על המאמן קודם כל, מאמן טוב יצליח לעורר אש בילדים ולעניין אותם. מאמן רע, יכול להפוך את הספורט הכי מגניב בעולם לחוויה לא כיפית – מאמן זה הדבר הראשון שבודקים כשבוחרים פעילות לילד.

טוב, עכשיו שסיימנו עם הדברים האלה, אני רק אוסיף שברור לי שהבלוג הזה הוא לא המקום הנכון לפוסט כזה, אבל אין מה לעשות, זה הבלוג היחיד שיש לי, חוץ מזה שאני לא מאמין שהקורא שלנו מורכב מיותר מדי הורים לילדים צעירים – אבל זאת עדיין דעתי והחלטתי לפרסם אותה בכל זאת. אז למה ג'ודו? התשובה תתייחס לשלוש נקודות מרכזיות.

1. בג'ודו לומדים ליפול –  הדבר הראשון שלומדים באימון ג'ודו הראשון הוא ליפול נכון, ואף אחד לא נופל יותר טוב מג'ודוקא. בספורט שעיקר העניין בו הוא להטיח את היריב בעוצמה רבה על הקרקע, ליפול נכון, כדי לא להפצע ולהמשיך לעבוד הוא הבסיס להכל. הורה שלא מבין את החשיבות של המיומנות הזאת לילד שלו, מאבד די הרבה נקודות כאן. ילדים קטנים מטפסים, קופצים, רצים ולעיתים לא רחוקות נופלים. אין מנוס מזה, הם עוד לא רגילים למימדים של הגוף שלהם, יש להם המון אנרגיה והם ייפלו יותר פעמים משאתם רוצים לחשוב. ילד שיודע ליפול נכון ולא להפצע, או להפחית את הפציעה שלו יקבל ממכם מתנה אדירה – במידה גדולה זה גם מתנה לכם, זה מאוד משקיט חלק מהדאגות לדעת שהקטנתם דרסטית את הסיכויים לפציעה מנפילה. כל זה בניגוד לאומנויות לחימה אחרות, שבהן הדגש על הנפילה הוא מינורי אם קיים בכלל.

 2. תחרות בריאה – יש הרבה הורים היום שמפחדים מהרעיון של תחרות, לא רוצים שהילד יפסיד וייתאכזב מהפעילות שלו. אני לא מסכים עם הגישה הזאת. לדעתי, צריך לעודד ילדים להתחרות, הלקחים שילדים מפיקים מלנצח כתוצאה מעבודה קשה וגם להפסיד למרות שהם נתנו את המקסימום הם אדירים. המבחן האמיתי כאן הוא להורה, אתה צריך להיות מסוגל לעודד את הילד שלך כל הזמן, כשהוא מנצח או מפסיד ולזכור שכל עוד הילד שלך נתן את המקסימום זה המון, לעלות על המזרן נגד יריב זה לא קל, במיוחד לילד. במקרה הזה אני רוצה לציין סיפור נחמד, מספרים שמשפחת גרייסי האגדית מברזיל היו מאוד מעודדים את הילדים להתחרות, הם אמרו כשילד זוכה קונים לו מתנה, כשהוא מפסיד, קונים לו שתיים. זה במידה רבה מתחבר לגישה שלי. בניגוד לאומנויות לחימה אחרות שבהן התחרות היא לא אחידה, בג'ודו יש אבטחת איכות עד לרמה האולימפית – דבר שאגב מבטיח שאם תעברו דירה או תצאו לשליחות בחו"ל, הילד יכול להמשיך להתאמן גם שם, הג'ודו הוא אותו ג'ודו.

3. הגנה עצמית – אוקיי, השארתי את הנושא הזה לסוף בכוונה, ראשית אני מצהיר באופן מוחלט שלדעתי האישית והלא מוסמכת, ג'ודו כאומנות לחימה היא אולי האומנות המוצלחת ביותר שיש ולא נכנס ללמה. מעבר לזה, אני כמובן לא תומך באלימות בין ילדים או בכלל, אבל אני לא משלה את עצמי שילדים לא רבים ומגיעים למכות לפעמים בבי"ס. הלאה, לכל מי שזוכר איך ילדים הולכים מכות בבי"ס, מדובר הרבה יותר בצורה של התגוששות סטייל ג'ודו או היאבקות, מאשר איזה קרב טכני סטייל אגרוף או קראטה, ועדיף ככה אגב, אני מעדיף שילד אחד יחזיק את השני על הקרקע משהוא ייתן לו אגרוף נוק-אאוט א-לה טייסון. בג'ודו, בניגוד להרבה אומנויות לחימה אחרות יש דגש ניכר על ראנדורי (=קרב/עבודה חופשית), מדובר על בדיקה תחת לחץ של הטכניקות, בלי אמונות טפלות של אגרופים למפתח הלב שהורגים במכה אחת אבל לא מתרגלים אותם אף פעם.

לסיכום, הוצגה כאן דעתי הצנועה, לדעת מומחה אתם יותר ממוזמנים לקרוא כאן את המאמר של מאמן הג'ודו האגדי יונה מלניק (דאן 7, מתחרה אולימפי והאתלט הראשון שהביא לארץ מדליות בינלאומיות, וכגילוי נאות – גם המאמן שלי). אני מקווה שמצאתם את דעותיי רלוונטיות ושיהיה לכולנו חג שמח.

לכל מי שתוהה איך ג'ודו יכול להראות בשיאו המגניב ביותר, מוזמן לגשת לכאן: לינק לכמה מרגעי הג'ודו הטובים שראיתי בחיי

%d בלוגרים אהבו את זה: