Tag Archives: קיטורים

מדינה אוכלת יושביה, ואז לועסת ויורקת

9 אוג

כבר כמה זמן שלא כתבתי וזה לא שלא היה על מה. במדינה משובשת כמו שלנו לא חסרים נושאים לבקר: הגזענות החרדית של ש״ס וילדי העובדים הזרים, גזר הדין המגוחך של ארז אפרתי, ההתעסקות בנשים בשייח׳ ג׳ראח ואפילו ההזדמנות האחרונה של צה״ל להוכיח לנו שוב שהוא בסך הכל ועד עובדים של עסקנים מלוכלכים. אבל הייתי עסוק. גם בלימודים ועבודה וקצת במושג החמקמק הזה שמכונה חיים, אבל בעיקר הייתי עסוק בלהתמודד. להתמודד עם הדבר הקשיח והמדכא הזה שמכונה מדינה.

בתקופה האחרונה היו לי יותר מדי התקלויות בדבר הזה, שדורך עליך, לועס אותך ואז יורק אותך החוצה, בלי שום התחשבות בעובדה שאתה בעצם זה שנותן לו לגטימיות ומחזיק אותו בחיים. זה התחיל בצורך לארגן חתונה בחו״ל בגלל התיאוקרטיה שיש לנו כאן, המשיך במפגש טעון נוסף עם אגף החניה הדורסני של עיריית תל אביב שהגיע לשיא שאני לא מעוניין להרחיב עליו. והבוקר גיליתי שאני צריך לשלם קנס מוגדל על עבירה שלא ביצעתי כי לא התקשרתי בעצמי לבית המשפט כדי לוודא שהוא לא דופק אותי בלי להודיע לי מראש. אז אני קצת מיואש עכשיו, מעין ייאוש מודרניסטי עמוק שכזה שמרגיש שאין עתיד ואין תוחלת לקיום שלנו כאן. כי מה כבר באמת אפשר לעשות?

יצא לי לקרוא קצת ביקורת מודרניסטית ופוסטמודרניסטית בזמן האחרון, ואף על פי שאני לא מקבל כל מילה שלה או של הניתוח אותה אני חייב להגיד שיש הרבה בחוסר התוחלת והייאוש שאני בהחלט מתחבר אליהם. אני מודה, לא קראתי את קפקא (אם כי הוא בהחלט on my list) אבל קראתי הרבה ביקורת עליו ואודות האזרח יוסף ק. ואני בהחלט מזדהה.

כולנו יוסף ק. במידה זו או אחרת. גם אם איננו מתעוררים בוקר אחד ונשפטים על דבר שאין לנו מושג מהו, במפגש עם המדינה לא פעם מרגישים שאין בעצם לאן לפנות. אין מישהו שאפשר להתלונן אליו ולקוות לצדק. המודל של דוח החנייה הוא הדוגמה האולטימטיבית: מישהו החליט שפשעת, ועכשיו עליך לפצוח במרדף נואש ומירוץ נגד הזמן כדי להוכיח את חפותך. ואם אתה מבקש לדבר עם סמכות גבוהה יותר שמוסמכת לקבל החלטות, הדבר נבצר ממך. ואוי לך אם תנסה, על בשרי גיליתי מה יקרה לך.

נראה כאילו דווקא במפגש עם המדינה עיקרון המשפט הבסיסי של חפות עד שיוכח אחרת נזנח לטובת עיקרון כל דאלים גבר. אני מניח שזה רק הגיוני כשחושבים על מהו בעצם חוק: לא יותר ממיסוד רצונו של החזק. וכשמדובר במפגש של אדם מן השורה עם המדינה, ברור מי החזק ומי תמיד החלש פה.

אני יודע שלא מדובר בבעיה ייחודית למדינת ישראל. אני גם לא יודע להגיד אם הבעיה הזו חמורה בישראל יותר או פחות בהשוואה לדמוקרטיות ליברליות אחרות כמו ארה״ב, גרמניה או שבדיה למשל. אבל אני יודע שלפחות כרגע, אני אזרח ישראל. ושהבעיה הישראלית הזו מטרידה אותי. אבל אני גם יודע שהדורסנות הזו ריסקה אותי לרמה כזו שאני לא יודע אם יש לי רצון או כח להילחם בה. כל מה שאני רוצה זה להתכרבל לצורת כדור ולהדחיק. רק שזה לא מה שיגרום לקנסות והדוחות והחשבונות להעלם. צריך לצאת ולקצור כסף כדי לשלם אותם, ולהתפלל שהם לא יפגעו יותר מדי בתשלומי המשכנתא ההולכים וטופחים.

אני מרגיש כאילו כל אחד מנסה לקרוע ממני חתיכה ואין מספיק כדי לחלק לכולם ולהשאיר גם לעצמי, כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה. אני מרגיש שלא משנה כמה אנסה לבקר, לקטר ולהציע, זה לא יספיק. זה לא יעורר קצה-קצהו של שינוי, תודעתי, ממשי או כל צורה אחרת. והייאוש הקיומי הזה מביא אותי לרצון להתנתק. לפחות מהמקום הזה.

אני עוד מעט בן 27, נשוי, עם משכנתא, עוד רגע עם תואר ועם משהו שאפשר לקרוא לו התחלה של קריירה, ואני מרגיש כאילו כבר הפסדתי במלחמה. כאילו המדינה הזו לעסה אותי וירקה אותי ולא השאירה לי סיכוי. ואני לא יודע מה אני רוצה לעשות עם התחושה הזו, לאיזה כיוון אני רוצה לקחת אותה.

אני לא דוקטורנט בפיזיקה או כימיה. אין לי הצעה מאיזו אוניברסיטה או חברה גדולה מעבר לים. המדינה לא נלחמת עלי. אני צעיר ממרכז הארץ. אף אחד לא מציע לי הקלות במס, סיוע או הטבות. אני המעמד הבינוני. אני משלם מסים. ולאף אחד לא אכפת. אז אני לא ״מוח״ אבל אני בהחלט איזו יד או לכל הפחות גב. אני עדיין כאן אבל מנטאלית אני כבר לא בטוח. ואני חושב על לברוח.

מודעות פרסומת

שתי נסיעות באמבולנס חינם

9 אפר

גידי

אני לקוח של קופת חולים כללית, אני חושב שטכנית אני חבר בקופת חולים כללית אבל זה לא משנה, לצורך הדיון נסתפק במונח לקוח. זה לא הפוסט הראשון שאני כותב וכנראה לא יהיה האחרון על הקופה שלי, אבל הפעם אני רוצה להתייחס לשיטת השיווק שלהם. הסיבה לפוסט הזה היא שהעיר אותי הבוקר איש מכירות – אף פעם לא דרך טובה להתחיל את היום.

לפני שאגיע להבוקר, אני אספר שמזה כבר זמן מה שקופת החולים מנסה לשכנע אותי לשדרג את החברות שלי ממעמד "מושלם" למעמד "פלטינום". אני מסרב בתוקף, במיוחד זכורה לי לטובה שיחה אחת שעשיתי למוקד כשקבעתי תור למשהו, לאחר הטיפול בצרכיי, החלה המוקדנית בנסיון אצילי לשכנע אותי לשדרג את מעמדי לאותו פלטינום נכסף. לאחר שסירבתי, היא החלה למנות בפניי את שלל ההטבות שהמעמד מציע, במיוחד זכור לי כאשר היא הדגישה בפני שאני אהיה זכאי במילותיה ל"שתי נסיעות באמבולנס בחינם בשנה" (!), אני לא מזלזל בעובדה שנסיעות באמבולנס הן יקרות מאוד ואף מגיעות לכ-600 ש"ח לאדם אם הוא לא מתאשפז (ולא נתחיל עכשיו בדיון של מוצדק או לא) – ממש החזקתי את עצמי מלשאול אם אני אהיה זכאי להן גם סתם אם אני לא רוצה להגיע לבי"ח, אלא ממהר לעבודה ואין לי חשק לפקקים והנהג אולי יוכל להשתמש בסירנה כדי שלא אאחר למשרד – בכ"ז היא רק עשתה את העבודה שלה. פשוט לא השתכנעתי שזה נחוץ לי, לבסוף גם המוקדנית השתכנעה שאני לא מתכוון להסכים וסיימנו את השיחה בידידות.

הבוקר, לעומת זאת (גילוי נאות – השעה הייתה 10:00 בבוקר לערך, שעה סבירה, אבל לא ביום שישי מבחינתי) התקשר אליי איש מכירות (אל הנייד – חצופים!) והחל בנסיון תקיף לשכנע אותי להצטרף לשירותי הפלטינום. פעם נוספת סירבתי להצעתם הנדיבה, והמוכר המשיך בשלו, בשלב מסויים הוא ביקש שאני אסביר לו מדוע אני מסרב להצעתה של קופ"ח כללית? כשאמרתי לו שאינני מעוניין לשלם יותר מפי 2 עבור שירות שאינני זקוק לו, הוא הדגיש שמדובר בביטוח בריאות, איש אינו חש שהוא זקוק לו עד שזה מאוחר ושאר ביטויים מעוררי פחד המוכרים לכולנו מתחומי הביטוח. כאשר נשארתי איתן בסירובי, הנ"ל שלף את משפט המחץ שלו (כנראה זה מה שהחליף את "שתי נסיעות חינם"): "אבל אדוני, היום כבר כמעט לכולם יש מושלם…", כן, אני לא צוחק, זה היה הטיעון שלו, כאילו ביטוח בריאות הוא עוד פריט שאילו לא יהיה במותג האיכותי ביותר, ייפגע מעמדי החברתי בצורה אנושה, כל מה שהיה חסר זה שיגיד לי ש"כל המאגניבים משתמשים בפלטינום" והייתי מתפוצץ מצחוק באותו הרגע.

אני לא מזלזל בחשיבות של ביטוח בריאות, אני לא מזלזל באנשים שזקוקים לביטוח מקיף ביותר, ואני אפילו לא כועס על הכללית שהם משתמשים בטכניקות מכירה עלובות כ"כ, אבל זה בהחלט מספיק מטופש שנוכל לצחוק עליהם. אולי אני פשוט צריך להשאיר את מלאכת הלגלוג למומחים: להמשיך לקרוא

צאו לי מהצלחת

1 אפר

 (ליאור)

1. חמצגר

החוק החדש שאוסר על רשתות המזון לא רק להציג חמץ בפסח אלא ממש מונע את המכירה שלו בקופה הוא חתיכת חוצפה של כפייה דתית שעצבנה אותי כפי ששנים לא התעצבנתי על כפייה. אני דווקא שומר חמץ באופן עקרוני, אבל בגבולות הסביר – אני לא אוכל לחם, פיתות ומוצרי חמץ ברורים, אבל לא ממש אכפת לי אם על ממרח העגבניות המיובשות שלי יש חותמת של כשל"פ. אתמול ניסיתי לעשות קניות עם אשתי בסניף חצי חינם בפתח תקווה. מדפים שלמים היו מכוסים ומוסתרים, כולל מיני ממרחים ומוצרים שכל קשר ביניהם לבין חמץ מקרי ביותר. כשהגענו איתם לקופה, הקופאית פשוט לא הצליחה להעביר אותם בקופה.

נכון, היו סימנים מקדימים, היו דיבורים על זה שהנחייה / תקנה / חוק חדשים לא יאפשרו את העברת החמץ בקופות, אבל זה עבר לידי. זה היה מעצבן כששמעתי על זה, אבל לא האמנתי שזה באמת יקרה. בכל זאת, אנחנו לא אירן. ופתאום זה אמיתי, ממשי – הכפייה הדתית בשליחות הרב מצגר נכנסה לי עמוק לצלחת ותפסה אותי בגרון כפי שאף אוטובוס בשבת לא עשתה. אני עצבני, אני רעב, ואני כועס שהייתי צריך לנסוע לטיב טעם ולשלם 40% יותר על פאקינג ממרח.

אנחנו עושים עוד ועוד צעדים בדרך למטה, ואני כבר מתחיל לתהות אם יש בכלל אפשרות לעצור את ההידרדרות הזו.

2. לא מצחיק

מישהו באגודת הסטודנטים חשב שזה יהיה משעשע לשלוח לציבור הסטונדטים בחופשת הפסח הודעה לפיה מיד אחרי פסח יוצאים בשביתת מחאה. אמנם מהר מאוד התברר שזו מתיחה, אבל החוצפה של האגודה פשוט מרתיחה את הדם. אנחנו לא כלי משחק של ילדים שרוצים להיות פולטיקאים, ובטח לא שורה בבדיחה של קומיקאי גרוע. אי אפשר לבוא לסטודנטים שבעי שביתות שכבר איבדו כמה וכמה חופשות קיץ לטובת שביתות שלא השיגו את המטרות שלהן, ולצחוק שיוצאים בעוד שביתה. זה כבר לא מצחיק וזה דומה לצעקת "זאב, זאב". ב-ynet מדווחים שיו"ר האגודה לא עונה לטלפונים מאז המתיחה. בצדק. מי שאחראי לבדיחה הלא מוצלחת הזו שהצליחה אנשים רבים צריך לתת את הדין. לא מספיק שהאגודה מטרטרת אותנו בלי הישגים אמיתיים, היא עוד מעיזה לצחוק אותנו. חוצפה. אין מילה אחרת.

ערוץ חכם – עורך טיפש

20 מרץ

גידי

אוקיי, המקרה הבא ממש מוזר. אני רואה לפעמים את ערוץ דיסקברי, יש שם כמה תכניות מעניינות בעיקר MythBusters, אבל יש שם עוד כמה דברים שאני רואה לפעמים. אני לא יודע מתי הפעם האחרונה שראיתם ערוץ דיסקברי, אבל הפרומואים בערוץ דיסקברי מדובבים!

אני לא מצליח להבין למה. הרי ערוץ דיסקברי לדעתי ואני מניח שגם לדעתו, פונים לקהל קצת יותר חכם, אני מאמין שרוב צופי דיסקברי יודעים לקרוא, או לפחות להתמודד עם כתוביות. הרי תכניות מצויירות בארץ לא תמיד מדובבות. מה העניין? האם מישהו בדיסקברי חושש שאני לא ארצה לראות את "סדרה של פיצוצים מטורפים שקורים באמת על מכשירים מרשימים שנבנו בהנדסה מדהימה" או איך שלא קוראים לכל התכניות האלה רק בגלל שאני לא מבין מה האנשים אומרים שם. הלו, אני חובב הנדסה/מנועים/פיצוצים, אני כנראה יכול להתמודד עם כתוביות!

טוב, הרי ברור שכנראה מישהו שם לא באמת חשב עד הסוף כשהוא הביא את העורך של "הופ בייבי" לדיסקברי, או שאיזשהו מדובב שם גוזר קופון על העבודה הכי  מיותרת בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית – מלבד כמובן כל מה שקשור לג'ודי ניר-מוזס-שלום, שיותר מיותר ממנה אי אפשר אפילו לדמיין, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

%d בלוגרים אהבו את זה: