איך הרעלה הופכת לרצח משולש. וכל הכבוד לד"ר אורלי אינס

1.

בתחילת השבוע התפרסמה בתקשורת ידיעה על חשד לרצח והתאבדות בעוספיה. שלושת בני משפחת כיוף – האב, האם ובתם הפעוטה – נמצאו מתים בביתם. כבר לאחר מציאת הגופות הודיעה המשטרה שככל הנראה האב רצח את אשתו וילדתם, והתאבד. למחרת הפרטים כבר היו ברורים יותר – לא רצח ולא נעליים – המשפחה מתה כולה מהרעלת גז שנפלט מהגנרטור.

עוד ידיעה על מוות מיותר שדווחה ונשכחה. מה שאני לא מבין הוא איך במשטרה מצליחים להפוך מוות מהרעלת גז, שבו הגופה לא מדממת, לא פצועה – לרצח. הרי לא היו סימנים ברורים ומפלילים, אז למה לשחרר הצהרות מטומטמות וחסרות ביסוס שמכפישות את שמם של האנשים ושפוגעות במשפחותיהם, שגם כך נדרשות להתמודד עם מותם? למה לתקוע טריז מיותר בין משפחת האב למשפחת האם, כשאין שום יסוד של אמת מאחורי זה? למה שוב משטרת ישראל יורה מהפה הגדול והמטופש שלה בלי לבצע חקירה בסיסית לפני כן או לפחות לחכות לתוצאות נתיחת הגופות?

בסדרות הטלוויזיה תמיד רואים את קצין המשטרה אומר שהוא לא יכול להגיב לפני שיגיעו ממצאי הפתולוג. מה שטוב למק טיילור והוריישיו קיין בטוח יכול להיות טוב גם בשביל תנ"צ או ניצב שקר-כלשהו. למה סתם להצטייר כמטומטמים ולפגוע במשפחה שלמה.

2.

לנאנסות, למוטרדות ולקורבנות עבירות המין יש מעכשיו פנים – אל תאמרו עוד א', אמרו ד"ר אורלי אינס. אני מצדיע לד"ר אינס שויתרה על זכותה לפרטיות – זכות שבתקשורת ניסו בכח לגזול ממנה בניגוד לחוק בשבוע האחרון. אינס החליטה לוותר על הפסודו-אנונימיות שלה היא זכאית – קצת קשה לקרוא לזה אנונימיות כשפרטי חייך פרושים על דפי כל העיתונים ותמונותייך מופצות לכל דורש באינטרנט – וכמי שמעורבת מזה שנים במאבק נגד אלימות החליטה לא לשתוק עוד.

שוב אנחנו רואים את גועל הנפש והזיוף של התקשורת ומשטרת ישראל. אם עוד לפני שגילתה אינס את פניה הן הושחרו בכל מקום אפשרי, אז עתה נראה כי נפרצו הסכרים האחרונים. "מקורביו" של אורי בר-לב מלכלכים עליה מעל גבי ערוצי התקשורת, שמדווחת את הכל בשקיקה. פסודו-עיתונאים סקסיסטיים ושונאי נשים יוצאים נגד הביטחון והאומץ שהפגינה. "למה היא ציפתה כשהחליטה להתלונן", מיתמם בן כספית, כאילו לא מספיקה ההטרדה המינית שעוברת אישה, היא חייבת לקבל על עצמה את ההטרדה, הזלזול, הביזוי והחדירה לפרטיות שמשום מה נלווים היום להגשת תלונה.

כספית, כאדם המיודד באופן קרוב עם עיתונאי בכיר ששמו יצא לפניו כמטרידן סדרתי, יודע למה הוא מתלונן. הוא וחבריו מפחדים, הם צריכים את נשק ההשחרה הפומבית כדי לוודא את שתיקת הקורבנות ולהבטיח את המשך המצב הקיים בו גבר יכול להטריד אישה and to get away with it. "אין כאן נערה תמימה שנאנסת בחשכת הלילה" כותב כספית, ומשתמש שוב באותו שקר מטופח היטב, כאילו אם זה לא "אונס קלאסי", זה לא אונס. אז לא, מרבית מקרי האונס וההטרדה המינית לא מתרחשים בסמטאות חשוכות. הם קורים במקומות העבודה, במשפחה ובסביבה הקרובה. רוב מקרי ההטרדה האלה לא מדווחים מסיבות ברורות – הקורבנות מפחדות להתלונן. מספיק לקרוא שוב את טור הבלהות של כספית כדי להבין למה.

חייבים לתת לנשים (וגם הגברים והילדים) שחוות הטרדה מינית את הביטחון לא לשתוק, וללכת להתלונן. כל עוד דעות כמו של כספית הן חלק מהמיינסטרים, זה יהיה קשה. כל עוד אנשים ממשיכים לחשוב ש"זה נעשה בהסכמה", זה יהיה קשה עוד יותר. אישה או גבר שמקיימים מערכת יחסית מינית עם דמות שיש לה סמכות לגביהם, בין אם בעבודה, בצבא או במשפחה, לא עושים זאת מבחירה חופשית. תמיד קיים שם החשש או שמץ החשש של "מה יקרה אם אסרב". האם אאבד את עבודתי, האם יושחר שמי? אנשים, בעיקר גברים אך לא רק, לא מבינים או לא רוצים להבין זאת. הפחד הזה שם, הוא אמיתי והוא משתק.

הומואים מהמערב דופקים נשים מהעולם השלישי. איזה כיף זה קידמה

"הם הגיעו לתאילנד מכיוון שבארץ התהליך שרצו לעבור אינו אפשרי לזוגות חד מיניים. הניסיון ראשון שלהם להביא לעולם ילד כשל: 'ההריון לא נקלט, ואז החלפנו פונדקאית וזה הצליח'. בבית החולים כבר רצו לבצע הפלה, מכיוון שהאם כרעה ללדת בשבוע ה-25, אך הזוג הישראלי סירב: 'דרשנו ניתוח קיסרי וכרגע התאומים בטיפול נמרץ'." (ynet, 06.09.10)

אני תומך בזכות של זוגות חד-מיניים להביא ילדים לעולם, להינשא ולחיות חיים נורמליים ושווים לאלה של זוגות סטרייטים. הבעיה שלי היא עם סיטואציות כמו של בני הזוג המתוארים בכתבה הזו, וכן עם המקרה המפורסם של דן גולדברג, שעלה לכותרות במהלך השנה האחרונה. הבעיה היא שבלהט המלחמה על זכותם של ההומואים להביא ולגדל ילדים הם הופכים את האישה, שהיא תנאי הכרחי להבאת ילד לעולם, לתנור, לכלי עבודה. להיות אם פונדקאית זו עבודה קשה מאוד, כפי שכל אחד יכול לתאר לעצמו. לא במקרה הנשים בשני המקרים הנידונים לא מגיעות מגרמניה או ארה"ב אלא הודו ותאילנד. רק במדינות נחשלות, שאין בהן יותר מדי אפשרויות תעסוקה רווחיות, ודאי לא לנשים, יש מי שמוכנות לקחת על עצמן את הסיכון הזה בשביל הסיכוי לשרוד כלכלית.

גם במדינות המערב ואפילו בישראל קיימים הסדרים של אמהות פונדקאיות, אבל אלה כמובן מורכבים הרבה יותר, יקרים יותר וקובעים גבולות ברורים יותר בכל הנוגע לקשר בין ההורים שיגדלו את הילד ובין האישה שנותנת לו חיים. חלק לא מבוטל מהסיבות לכך הוא כמובן ניסיון או רצון לסבך את התהליך, למשל מסיבות דתיות כאן בישראל. אבל חלק לא מבוטל אחר הוא רצון כן להגן על זכויות האישה שמציבה את עצמה בסיטואציה מורכבת וקשה בעליל. כמו שניתן להבין מהציטוט בתחילת הקטע כאן, בתאילנד ההגנות האלה לא ממש קיימות. הישראלים דרשו ניתוח קיסרי כנגד עצת הרופאים, וקיבלו את מבוקשם. האם הפונדקאית היתה לא יותר מכלי עבודה, תנור בהשתמש במטאפורה המקובלת, אבל ניתן להקביל אותה לכל כלי עבודה שעושה בעיות ובעליו דוחפים אותו אל קצה היכולת, תוך לקיחת הסיכום שאולי יתקלקל או יישבר. אחרי הכל, זהו רק כלי עבודה, לא יצור חי.

ישראל היא תיאוקרטיה, אם לא להלכה אז ודאי למעשה. סביר שכמו לגבי נישואין אזרחיים ומעמדם החוקי של זוגות גאים, גם נושא הפונדקאות בישראל לא ממש יוסדר ויפושט בעתיד הקרוב. המציאות תמשיך לדחוף זוגות חד-מיניים לכיוונן של נשים מסכנות במדינות עולם שלישי, תוך שהם רודפים אחר חלום הילדים, חלום שהמקום לעסוק בו הוא פוסט נפרד. אבל את החיבור הזה צריך לעשות ברגישות, תוך שזוכרים שבצד השני יושב לו לא תנור אלא אדם חי, עם רגשות, רצונות וחלומות משלו, שמציב את עצמו בסכנה מאד גדולה כדי שאותם אנשים יוכלו להגשים את החלום שלהם. הן לא עושות את זה מתוך תחושת שליחות אלא מתוך סיטואציה חברתית-כלכלית קשה. הן לא נשים חסרות מזל אלא קורבנות של הקפיטליזם המערבי, שאותם גברים ונשים שעובדים איתן הם תוצר מובהק שלו. אסור לאותם אנשים, שפוגשים אותן במסע שלהם עצמם לחיים נורמליים, לשכוח שמדובר באנשים בשר ודם שמציבים את עצמם בסכנה גדולה.

מאבק הגאים לגידול ילדים הוא חשוב וראוי, אבל אסור לערוך אותו על גבן של קורבנות אחרות, חלשות יותר. כגברים מערביים, גם אם הומוסקסואלים, הסטטוס החברתי והמשפטי שלהם הוא בעל משקל רב הרבה יותר משל נשות עולם שלישי. הסיטואציה הזו לא נעימה מן הסתם לאף צד שמעורב בה, וחייבים לעשות ככל האפשר כדי לא לעשות לגרועה עוד יותר, חייבים לזכור שיש שם אדם ולא סחורה. הקהילה הגאה והתקשורת חייבים להבין שאנחנו עוסקים פה בבני אדם, ולהתחיל להתייחס אליהם ככאלה.

שנה טובה.

תפנימו: לשקר זה לאנוס

לא, זה לא בסדר לשקר לבחורה כדי להכניס אותה למיטה. לא, זה לא לגיטימי להציג את עצמך כמה שאתה לא רק בשביל לקבל קצת גוד טיים נטול נקיפות מצפון. כי כשבחורה נכנסת איתך למיטה, וזה לא משנה אם אתם במערכת יחסים ארוכת טווח או סתם זיון חפוז, היא עושה את זה בגלל דימוי מסוים שיש לה עליך. היא עושה את זה כי היא חושבת שאתה מישהו שראוי לתשומת הלב שלה, שלא לדבר על כמה אברים אחרים.

אז כשבית המשפט בא וקובע שלשקר לבחורה כדי להכניס אותה למיטה זה אונס, נותר לי רק לברך על ההחלטה. גם כאב לעתיד אבל בעיקר כגבר שחושב שיחסי מין צריכים להיות מבוססים על אמון וכבוד הדדי – גם אם הם נערכים בפגישה מקרית בת 5 דקות היכרות בשירותי מועדון.

כשאדם, גבר או אישה, משקר כדי להשיג טובת הנאה מאדם אחר זה ניצול. וכשאותה טובת הנאה היא טובת הנאה מינית הניצול הזה הופך בהכרח לניצול מיני, וזה לא משנה אם המנוצל חשב שמדובר בצעד ראשון בדרך לקשר מחייב או לא. כשאדם מקבל החלטה, כל החלטה, הוא עושה את זה על סמך המידע שמצוי בידיו. גבר או אישה, אותו אדם מנסה לקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורו במציאות הקיימת. וכשאין בידיו את המידע המלא הוא לא מסוגל לקבל החלטה שבאמת תשרת את טובתו.

אונס הוא ההגדרה ליחסי מין שלא בהסכמה. ברגע שלא ניתנים לאדם כל הנתונים לגבי העניין לגביו הוא צריך נדרש להפעיל שיקול דעת – ההסכמה שלו היא לא הסכמה אמיתית. כלומר – אם הנאנסת הייתה יודעת את האמת על זהות הפרטנר שלה היא לא הייתה נותנת את הסכמתה ליחסי המין, ולכן החדירה לגופה ללא הסכמה אמיתית היא אונס.

בחברה השוביניסטית שאנחנו חיים בה נשים נמצאות גם כך בעמדת נחיתות מובנית. הן מופלות לרעה בעבודה, באוניברסיטה, במשק הבית וביחסי מין. כשגבר מציג את עצמו כדמות סמכותית בעלת כח או כל דמות אחרת שאינה הוא, רק כדי להשיג איזה חפוז, הוא מנצל את הנחיתות הזו. הוא מנצל את העובדה שהוא גם כך החזק כדי להציג את עצמו כחזק עוד יותר.

אני בטוח שיש גברים רבים שרואים את הפסיקה הזו כסוג של "הרס הרומנטיקה" או איזה שקר מכובס אחר. בשקר שמיועד להכניס אישה למיטה אין שום רומנטיקה. אתם כועסים כי מנעו מכם את השיטה הקלה ביותר כדי לשכנע אישה לקיים איתכם יחסי מין? תתבגרו. אם אתם לא מסוגלים למצוא פרטנרית שתשכב איתכם בזכות מי שאתם באמת, אתם פשוט לא ראויים לזה.

איזה אבא היה אומר לבתו, במידה והיה קורה לה מקרה שכזה: "נו, כולה אמר לך שהוא יהודי, אז מה?". הרי אב היה מזדעזע אם זר היה מנצל את בתו בזכות שקר, ללא הסכמתה המלאה והאמיתית. כל אבא היה רואה בזה אונס לכל דבר, אז שכל הצבועים שלא מבינים מה אונס כאן – שישימו את עצמם בנעליים של אבא ונראה אם אז הם לא היו קוראים לזה אונס.

אני רוצה לקוות שההחלטה הזו לא נובעת רק מגזענות בגלל שהאנס הציג את עצמו כיהודי ולמעשה היה ערבי. לטעמי זה לא משנה אם הוא היה נשוי שהציג עצמו כרווק, מנקה שהציג עצמו כרופא או רואה חשבון שהציג עצמו כמאבטח. שקר זה שקר וניצול זה ניצול. וזה חייב להיפסק.

למה איסור לבישת הרעלות הוא דווקא ליברלי

אחרי שצרפת אישרה חוק האוסר להסתיר את הפנים, גם הבריטים תומכים: 67% לא רוצים לראות נשים עם רעלות ברחוב. ההתנגדות הבסיסית למהלך ברורה – מדובר לכאורה בפגיעה בחופש הדת של הציבור המוסלמי המתגורר במדינות נוצריות, כפייה על רקע דתי שעלולה לזלוג לבני דתות ואמונות אחרות, כמו יהודים למשל.

אבל צריך להסתכל קצת יותר רחוק, גם אם זו לא היתה המטרה המקורית של יוזמי החוק בצרפת, שביקשו בסך הכל לרצות חלק ממצביעי הימין הקיצוני. גברים מוסלמים לא לובשים רעלות או בורקות, הם חופשיים לעשות כעולה על רוחם, הם חופשיים לבחור את אורך שיערם או זקנם ואת הבגדים שהם לובשים. נשים הן סיפור אחר. נשים מוסלמיות אינן חופשיות, הן כבולות למשפחה ולמסורת ואין להן אפשרות לבחור אם הן רוצות לעטות עליהן בורקה או כיסוי גוף או פנים אחר. כך שלמעשה האיסור על לבישת כיסוי הגוף בפומבי מגן עליהן ומאפשר להן לבחור.

כמובן שיש נשים מוסלמיות שעוטות את כיסויי הגוף מבחירה מלאה, אך יש גם נשים רבות שלא. נשים אלה חיות תחת מגף של דיכוי דתי במדינה חילונית, והכל בשם חופש הביטוי והפולחן. בתירוץ של חירויות הפרט העולם המערבי ויתר על אפשרות הבחירה של למעלה מ-50% מהמיעוט הדתי בו.

אז אמנם אין לנו נתונים סטטיסטים מדוייקים על אחוז הנשים שבוחרות לכסות את גופן בפיסת בד חמה ולהגביל את חופש התנועה והראייה שלהן, אבל אני חושב שהפגיעה בחירות הדת היא רע הכרחי. אחרי הכל, אחד מעקרונות היסוד של הליברליזם המערבי הוא שחירות הפרט נגמרת ברגע היא פוגעת בחירותו של אדם אחר. והנשים המוסלמיות שזכות הבחירה נשללה מהן הן אותו אדם אחר. ובהקשר זה בכלל לא בטוח שהזליגה למיעוטים דתיים אחרים היא דבר כל-כך שלילי.

הביקורת תגיד מן הסתם שמדובר בכפייה של ערכים מערביים על מיעוט תרבותי, אך לדעתי מדובר בעיקרון יסוד שלא ניתן להתפשר עליו – חירות הבחירה. זה לא שיווני לאפשר לגברים בני מיעוט אתני או דתי לכפות את רצונם על נשיהם ובנותיהם. זו הפקרה, פשוטו כמשמעו וזה חייב להיפסק.