מדינת ישראל גזענית והיא כבר לא מתביישת בזה

כן אני יודע, לפנות להשוואות לגבי מדינה מסוימת במרכז אירופה לפני כ-70 שנה זה נדוש. ובכל זאת, האיסור של רבני הערים להשכיר דירות לערבים ללא יהודים גרם לי לתחושת קבס מזעזעת. במדינה מתוקנת יש חוקים נגד התבטאויות כאלה, ואני חושב שאפילו בישראל יש כאלה.

לא רק שקבוצה של אנשים יצאה בפרסום גזעני ודוחה שאין לו מקום במדינה שטוענת להיותה דמוקרטית וליברלית – חמור עוד יותר הוא שמדובר בקבוצה של אנשים המכהנים בתפקיד ציבורי ומקבלים שכר מהמדינה. כלומר עובדי ציבור בשכר יוצאים בגלוי נגד אנשים על רקע השתייכותם לקבוצה אתנית מסוימת.

האנשים האלה מתיימרים לייצג קבוצה לא מבוטלת בעם, ואם הם וההולכים אחריהם רוצים להחזיק בדעות חשוכות ואיומות, זו זכותם. רק שישמרו את הדעות האלה לעצמם ולא ישתמשו בתפקידם הציבורי כדי להפיץ אותן. ובכל מקרה, פרסומים כאלה הם בניגוד לחוק ואם לא אז בהחלט צריך להפוך אותם לכאלה. האנשים האלה צריכים להיחקר ולהישפט ולתת את הדין על מעשיהם. לא הגיוני שמערכת המשפט תעבור על התבטאויות כאלה בשתיקה.

פעם דעות כאלה אולי היו ידועות אבל נשמרו בשקט. היום המחזיקים בהן כבר לא מתביישים להשמיע אותן בקול, וזה מעיד משהו על האווירה בה אנחנו חיים. דעות כאלה כבר לא נתפסות כמשהו שצריך להתבייש בו, הן לגיטימיות, גלויות. זה חלק מהאם-תרצואידהשישראל לוקה בה. ברוכים הבאים למהפכה הציונית השנייה, הצד המכוער של הפוסט-ציונות.

עוד שלב למטה במדרון החלקלק במורדו מתגלגלת ישראל.

עדכון:
זה לא משנה אם הרבנים יוצאים נגד ערבים או לא יהודים בכללותם, זה מן הסתם עדיין גזעני. אני משער שהתנגדות הרבנים דווקא מכוונת פחות לערבים ויותר לעובדים זרים ופליטים, על רקע המאבק הקסנופובי המתוקשר של תושבי שכונת התקווה נגד הפליטים שעלה לכותרות בשבועות האחרונים. ולפני שמישהו מעיר לי שקל לי לדבר מביתי התיאורטי בצפון תל אביב – התגוררתי שנתיים בפלורנטין, פליטים מאריתריאה וסודאן התנחלו דרך קבע בשדרה שלי. האמת, הם הטרידו את שלוותי הרבה פחות מהצעירים הישראלים שהיו יושבים על הספסלים בשדרה עם אלכוהול וסיגריות בשעות הלילה. המספרים לא משקרים: מעורבות הזרים בפשע נמוכה בהרבה משל יתר האוכלוסייה. איכשהו זה לא ממש מפריע לתושבי שכונת התקווה, אבל זה לא מפתיע, אי אפשר לבלבל פחד עם עובדות.

איך הרעלה הופכת לרצח משולש. וכל הכבוד לד"ר אורלי אינס

1.

בתחילת השבוע התפרסמה בתקשורת ידיעה על חשד לרצח והתאבדות בעוספיה. שלושת בני משפחת כיוף – האב, האם ובתם הפעוטה – נמצאו מתים בביתם. כבר לאחר מציאת הגופות הודיעה המשטרה שככל הנראה האב רצח את אשתו וילדתם, והתאבד. למחרת הפרטים כבר היו ברורים יותר – לא רצח ולא נעליים – המשפחה מתה כולה מהרעלת גז שנפלט מהגנרטור.

עוד ידיעה על מוות מיותר שדווחה ונשכחה. מה שאני לא מבין הוא איך במשטרה מצליחים להפוך מוות מהרעלת גז, שבו הגופה לא מדממת, לא פצועה – לרצח. הרי לא היו סימנים ברורים ומפלילים, אז למה לשחרר הצהרות מטומטמות וחסרות ביסוס שמכפישות את שמם של האנשים ושפוגעות במשפחותיהם, שגם כך נדרשות להתמודד עם מותם? למה לתקוע טריז מיותר בין משפחת האב למשפחת האם, כשאין שום יסוד של אמת מאחורי זה? למה שוב משטרת ישראל יורה מהפה הגדול והמטופש שלה בלי לבצע חקירה בסיסית לפני כן או לפחות לחכות לתוצאות נתיחת הגופות?

בסדרות הטלוויזיה תמיד רואים את קצין המשטרה אומר שהוא לא יכול להגיב לפני שיגיעו ממצאי הפתולוג. מה שטוב למק טיילור והוריישיו קיין בטוח יכול להיות טוב גם בשביל תנ"צ או ניצב שקר-כלשהו. למה סתם להצטייר כמטומטמים ולפגוע במשפחה שלמה.

2.

לנאנסות, למוטרדות ולקורבנות עבירות המין יש מעכשיו פנים – אל תאמרו עוד א', אמרו ד"ר אורלי אינס. אני מצדיע לד"ר אינס שויתרה על זכותה לפרטיות – זכות שבתקשורת ניסו בכח לגזול ממנה בניגוד לחוק בשבוע האחרון. אינס החליטה לוותר על הפסודו-אנונימיות שלה היא זכאית – קצת קשה לקרוא לזה אנונימיות כשפרטי חייך פרושים על דפי כל העיתונים ותמונותייך מופצות לכל דורש באינטרנט – וכמי שמעורבת מזה שנים במאבק נגד אלימות החליטה לא לשתוק עוד.

שוב אנחנו רואים את גועל הנפש והזיוף של התקשורת ומשטרת ישראל. אם עוד לפני שגילתה אינס את פניה הן הושחרו בכל מקום אפשרי, אז עתה נראה כי נפרצו הסכרים האחרונים. "מקורביו" של אורי בר-לב מלכלכים עליה מעל גבי ערוצי התקשורת, שמדווחת את הכל בשקיקה. פסודו-עיתונאים סקסיסטיים ושונאי נשים יוצאים נגד הביטחון והאומץ שהפגינה. "למה היא ציפתה כשהחליטה להתלונן", מיתמם בן כספית, כאילו לא מספיקה ההטרדה המינית שעוברת אישה, היא חייבת לקבל על עצמה את ההטרדה, הזלזול, הביזוי והחדירה לפרטיות שמשום מה נלווים היום להגשת תלונה.

כספית, כאדם המיודד באופן קרוב עם עיתונאי בכיר ששמו יצא לפניו כמטרידן סדרתי, יודע למה הוא מתלונן. הוא וחבריו מפחדים, הם צריכים את נשק ההשחרה הפומבית כדי לוודא את שתיקת הקורבנות ולהבטיח את המשך המצב הקיים בו גבר יכול להטריד אישה and to get away with it. "אין כאן נערה תמימה שנאנסת בחשכת הלילה" כותב כספית, ומשתמש שוב באותו שקר מטופח היטב, כאילו אם זה לא "אונס קלאסי", זה לא אונס. אז לא, מרבית מקרי האונס וההטרדה המינית לא מתרחשים בסמטאות חשוכות. הם קורים במקומות העבודה, במשפחה ובסביבה הקרובה. רוב מקרי ההטרדה האלה לא מדווחים מסיבות ברורות – הקורבנות מפחדות להתלונן. מספיק לקרוא שוב את טור הבלהות של כספית כדי להבין למה.

חייבים לתת לנשים (וגם הגברים והילדים) שחוות הטרדה מינית את הביטחון לא לשתוק, וללכת להתלונן. כל עוד דעות כמו של כספית הן חלק מהמיינסטרים, זה יהיה קשה. כל עוד אנשים ממשיכים לחשוב ש"זה נעשה בהסכמה", זה יהיה קשה עוד יותר. אישה או גבר שמקיימים מערכת יחסית מינית עם דמות שיש לה סמכות לגביהם, בין אם בעבודה, בצבא או במשפחה, לא עושים זאת מבחירה חופשית. תמיד קיים שם החשש או שמץ החשש של "מה יקרה אם אסרב". האם אאבד את עבודתי, האם יושחר שמי? אנשים, בעיקר גברים אך לא רק, לא מבינים או לא רוצים להבין זאת. הפחד הזה שם, הוא אמיתי והוא משתק.

תפנימו: לשקר זה לאנוס

לא, זה לא בסדר לשקר לבחורה כדי להכניס אותה למיטה. לא, זה לא לגיטימי להציג את עצמך כמה שאתה לא רק בשביל לקבל קצת גוד טיים נטול נקיפות מצפון. כי כשבחורה נכנסת איתך למיטה, וזה לא משנה אם אתם במערכת יחסים ארוכת טווח או סתם זיון חפוז, היא עושה את זה בגלל דימוי מסוים שיש לה עליך. היא עושה את זה כי היא חושבת שאתה מישהו שראוי לתשומת הלב שלה, שלא לדבר על כמה אברים אחרים.

אז כשבית המשפט בא וקובע שלשקר לבחורה כדי להכניס אותה למיטה זה אונס, נותר לי רק לברך על ההחלטה. גם כאב לעתיד אבל בעיקר כגבר שחושב שיחסי מין צריכים להיות מבוססים על אמון וכבוד הדדי – גם אם הם נערכים בפגישה מקרית בת 5 דקות היכרות בשירותי מועדון.

כשאדם, גבר או אישה, משקר כדי להשיג טובת הנאה מאדם אחר זה ניצול. וכשאותה טובת הנאה היא טובת הנאה מינית הניצול הזה הופך בהכרח לניצול מיני, וזה לא משנה אם המנוצל חשב שמדובר בצעד ראשון בדרך לקשר מחייב או לא. כשאדם מקבל החלטה, כל החלטה, הוא עושה את זה על סמך המידע שמצוי בידיו. גבר או אישה, אותו אדם מנסה לקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורו במציאות הקיימת. וכשאין בידיו את המידע המלא הוא לא מסוגל לקבל החלטה שבאמת תשרת את טובתו.

אונס הוא ההגדרה ליחסי מין שלא בהסכמה. ברגע שלא ניתנים לאדם כל הנתונים לגבי העניין לגביו הוא צריך נדרש להפעיל שיקול דעת – ההסכמה שלו היא לא הסכמה אמיתית. כלומר – אם הנאנסת הייתה יודעת את האמת על זהות הפרטנר שלה היא לא הייתה נותנת את הסכמתה ליחסי המין, ולכן החדירה לגופה ללא הסכמה אמיתית היא אונס.

בחברה השוביניסטית שאנחנו חיים בה נשים נמצאות גם כך בעמדת נחיתות מובנית. הן מופלות לרעה בעבודה, באוניברסיטה, במשק הבית וביחסי מין. כשגבר מציג את עצמו כדמות סמכותית בעלת כח או כל דמות אחרת שאינה הוא, רק כדי להשיג איזה חפוז, הוא מנצל את הנחיתות הזו. הוא מנצל את העובדה שהוא גם כך החזק כדי להציג את עצמו כחזק עוד יותר.

אני בטוח שיש גברים רבים שרואים את הפסיקה הזו כסוג של "הרס הרומנטיקה" או איזה שקר מכובס אחר. בשקר שמיועד להכניס אישה למיטה אין שום רומנטיקה. אתם כועסים כי מנעו מכם את השיטה הקלה ביותר כדי לשכנע אישה לקיים איתכם יחסי מין? תתבגרו. אם אתם לא מסוגלים למצוא פרטנרית שתשכב איתכם בזכות מי שאתם באמת, אתם פשוט לא ראויים לזה.

איזה אבא היה אומר לבתו, במידה והיה קורה לה מקרה שכזה: "נו, כולה אמר לך שהוא יהודי, אז מה?". הרי אב היה מזדעזע אם זר היה מנצל את בתו בזכות שקר, ללא הסכמתה המלאה והאמיתית. כל אבא היה רואה בזה אונס לכל דבר, אז שכל הצבועים שלא מבינים מה אונס כאן – שישימו את עצמם בנעליים של אבא ונראה אם אז הם לא היו קוראים לזה אונס.

אני רוצה לקוות שההחלטה הזו לא נובעת רק מגזענות בגלל שהאנס הציג את עצמו כיהודי ולמעשה היה ערבי. לטעמי זה לא משנה אם הוא היה נשוי שהציג עצמו כרווק, מנקה שהציג עצמו כרופא או רואה חשבון שהציג עצמו כמאבטח. שקר זה שקר וניצול זה ניצול. וזה חייב להיפסק.

החרדים חיים על חשבוננו. כל ניסיון לסיים זאת הוא מבורך

שני דברים יש לי לומר: הגיע הזמן וזה לא מספיק. הגיע הזמן שיופסק העוול הזה שבו אברכים שלא עושים דבר כדי לקיים את עצמם גוזלים את כספי המסים שלנו. החלטת בג"צ, שלקחה הרבה-הרבה יותר מדי זמן, להפסיק לשלם הבטחת הכנסה לאברכים היא מבורכת, כי היא עושה מעט לתיקון העוול הזה בו חלק אחד מהחברה חי כטפיל על גבו של חלק אחר. וזה לא מספיק, כי הבטחת ההכנסה הזו היא רק פן אחד של הבעיה. החרדים עדיין מסרבים להכניס לימודי ליבה אל מערכת החינוך הנפרדת שלהם, ודנים את ילדיהם לחיים על חשבונם של אחרים, שכן גם אם ירצו בכך לא יוכלו להשתלב בשוק העבודה.

הבטחת הכנסה היא כלי שמיועד להבטיח רמת חיים מינימלית, זה ממש לא המפתח לעושר או לאושר. זה כלי שמיועד לסייע למשפחות שנקלעו למצוקה אמיתית, לאמהות חד-הוריות, לא לאנשים שמעדיפים לתקוע את אפם בספר, לנתק את עצמם מהחיים האמיתיים תוך שהם מסתמכים על שיעבוד נשותיהם שינסו לפרנס אותם. התגובה החרדית מקוממת במיוחד, אבל לא ממש מפתיעה: "זכות הקיום שלהם (של החילונים) זה להחזיק בכמה גרושים את לומדי התורה", אמר על הפסיקה המנהיג הליטאי הרב שטיינמן. נו, אז הם חושבים שאנחנו לא רק עובדים בשבילם, אנחנו גם חיים בשבילם. טפיל או לא טפיל?

הטענה לפיה תקצוב תלמיד ישיבה חרדי זהה למימון סטודנט היא לא רק מטעה, היא שקרית. המדינה מתקצבת את הכוללים ומוסדות הלימוד המוכרים של החרדים. הסטודנטים הלמדים במוסדות השכלה גבוהה לעומת זאת לא זוכים להבטחת הכנסה, בניגוד ל"מקביליהם" החרדים. ובל נשכח שהסבסוד ללימודים גבוהים מגיע רק לתלמידי האוניברסיטאות, כאשר יותר ויותר סטודנטים בישראל לומדים במכללות שאינן זוכות לסבסוד. על תקצוב מחייה מהמדינה אין בכלל מה לדבר. ויש גם עוד הבדל קל – סטודנטים מסיימים מתישהו להיות סטודנטים, אברכים לעומת זאת, לפחות אלא שמקבלים את השקפתו של החזון איש, ממשיכים בלימודיהם לנצח.

הטענה השנייה כאילו אם לא נממן תלמידי חכמים לא יהיה מי שיחתן אותנו היא יותר ממגוחכת – היא מקוממת. מדינת ישראל היא אכן יהודית, אך היא גם מתיימרת להיות דמוקרטית. מדינה דמוקרטית אינה נוקטת אפליה על רקע דתי, היא אינה מונעת מאנשים שאינם בני אותו דת להינשא זה לזו או זה לזה. מדינה דמוקרטיה אינה מאשרת לחלק אחד מהחיים בה להתקיים על גבו של חלק אחר. חשוב לציין, לימודי הדת האינסופיים וההישענות של הקהילה החרדית על גבו הכלכלי של יתר הציבור הם לא איזו מסורת עתיקת יומין אלא המצאה של מדינת ישראל. סיום המצב הזו לא פוגע בשום "מסורת אבות", וכל אמירה כאילו אנחנו כורתים את הענף עליו אנחנו יושבים היא טועה ומטעה.

יפים בעיניי הדברים שכתבה שופטת פורקצ'יה בהחלטתה: מדיניות שמעניקה תמיכה למגזר מסוים שאינה מיועדת לקדם את דרכו לשוויון מלא בהשוואה למגזרים אחרים אלא כדי לשחרר את בניו מאחריות חברתית פוגעת בכלל האוכלוסייה. וזו בעצם הבעיה – איש לא חולק על היותם של החרדים אחת השכבות העניות והחלשות כלכלית בישראל, הם פשוט לא פועלים כדי לשפר את מצבם אלא להנציח אותו. הבטחת הכנסה לא אמורה להיות שאיפה קיומית של אדם או מגזר, היא אמורה להיות מוצא אחרון. אם החרדים באמת רוצים לשפר את מצבם, הם צריכים לספק לעצמם סיכוי שווה בשוק העבודה, קרי לפעול לקיום של מערכת חינוכית שתאפשר להם להשתלב בו. אבל הם לא רוצים. הם מעדיפים להמשיך לחיות על חשבוננו ועל חשבון נשותיהם, ולבעוט בכל יוזמה שמנסה להוציא אותם מהמצב הזה.

מקוממת במיוחד דעת היחיד של השופט (הדתי) אדמונד לוי, שרואה בפרנסת תלמידי הכוללים " ציווי מדאורייתא". כנראה שהשופט לוי שכח שחוקי ההלכה היהודית עדיין אינם הקו המנחה במערכת המשפט הישראלית, ושכללי הדמוקרטיה, השוויון והליברליזם קודמים להם. אבל למה להתפלא, הרי אם המשפט העברי גובר על טענות הגיוניות ודמוקרטיות בכל הקשור לדיני משפחה ויוצר עיוותים נוראיים, למה שלא ינסו להנחיל אותו גם לתחומי חיים אחרים? אז על החרדים והדתיים אני לא מתפלא וכבר לא כועס כי הרי מה הטעם. ההיגיון שלהם אחר, האקסיומות שלהם שונות לחלוטין ואני כנראה אפילו לא חולק איתם ערכים בסיסיים שיכולים לשמש כבסיס למשא ומתן. אבל על נבחרי הציבור ששכחו את מי הם אמורים לייצג, אני כועס. על הח"כים שאישרו את העיוות החוקי הזה מלכתחילה, של תשלום "הבטחות הכנסה" לתלמידי כוללים, אני זועם.

אז בג"צ תיקן את העוול, זהו ניצחון, אך ניצחון חמוץ. החלטת בג"צ שלא להעניק הבטחת הכנסה לתלמידי כוללים מנומקת בשאיפה להשוות את מצבם לשל אלה הלומדים במערכות ההשכלה הגבוהה בישראל. נתון שמזכיר לנו שהמצב הנוכחי, בו צעיר ישראלי נאבק על מחייתו בעת שהוא שוקד על לימודיו אינו "גזירה משמיים", אלא בחירה והחלטה של נציגי הציבור בהם בחרנו. אלה בחרו לממן דווקא את תלמידי הכוללים, שתורמים לתפיסתם לחברה הישראלית כנראה הרבה יותר מצעירים הלמדים משפטים, רפואה, הנדסה, ספרות או היסטוריה. כי מהי תרומתם של בעלי תואר אקדמי ממוקצעים בהשוואה למי שהוסמך לרבנות?

[עודכן ב-16 באפריל, 12:47]