"הם הגיעו לתאילנד מכיוון שבארץ התהליך שרצו לעבור אינו אפשרי לזוגות חד מיניים. הניסיון ראשון שלהם להביא לעולם ילד כשל: 'ההריון לא נקלט, ואז החלפנו פונדקאית וזה הצליח'. בבית החולים כבר רצו לבצע הפלה, מכיוון שהאם כרעה ללדת בשבוע ה-25, אך הזוג הישראלי סירב: 'דרשנו ניתוח קיסרי וכרגע התאומים בטיפול נמרץ'." (ynet, 06.09.10)
אני תומך בזכות של זוגות חד-מיניים להביא ילדים לעולם, להינשא ולחיות חיים נורמליים ושווים לאלה של זוגות סטרייטים. הבעיה שלי היא עם סיטואציות כמו של בני הזוג המתוארים בכתבה הזו, וכן עם המקרה המפורסם של דן גולדברג, שעלה לכותרות במהלך השנה האחרונה. הבעיה היא שבלהט המלחמה על זכותם של ההומואים להביא ולגדל ילדים הם הופכים את האישה, שהיא תנאי הכרחי להבאת ילד לעולם, לתנור, לכלי עבודה. להיות אם פונדקאית זו עבודה קשה מאוד, כפי שכל אחד יכול לתאר לעצמו. לא במקרה הנשים בשני המקרים הנידונים לא מגיעות מגרמניה או ארה"ב אלא הודו ותאילנד. רק במדינות נחשלות, שאין בהן יותר מדי אפשרויות תעסוקה רווחיות, ודאי לא לנשים, יש מי שמוכנות לקחת על עצמן את הסיכון הזה בשביל הסיכוי לשרוד כלכלית.
גם במדינות המערב ואפילו בישראל קיימים הסדרים של אמהות פונדקאיות, אבל אלה כמובן מורכבים הרבה יותר, יקרים יותר וקובעים גבולות ברורים יותר בכל הנוגע לקשר בין ההורים שיגדלו את הילד ובין האישה שנותנת לו חיים. חלק לא מבוטל מהסיבות לכך הוא כמובן ניסיון או רצון לסבך את התהליך, למשל מסיבות דתיות כאן בישראל. אבל חלק לא מבוטל אחר הוא רצון כן להגן על זכויות האישה שמציבה את עצמה בסיטואציה מורכבת וקשה בעליל. כמו שניתן להבין מהציטוט בתחילת הקטע כאן, בתאילנד ההגנות האלה לא ממש קיימות. הישראלים דרשו ניתוח קיסרי כנגד עצת הרופאים, וקיבלו את מבוקשם. האם הפונדקאית היתה לא יותר מכלי עבודה, תנור בהשתמש במטאפורה המקובלת, אבל ניתן להקביל אותה לכל כלי עבודה שעושה בעיות ובעליו דוחפים אותו אל קצה היכולת, תוך לקיחת הסיכום שאולי יתקלקל או יישבר. אחרי הכל, זהו רק כלי עבודה, לא יצור חי.
ישראל היא תיאוקרטיה, אם לא להלכה אז ודאי למעשה. סביר שכמו לגבי נישואין אזרחיים ומעמדם החוקי של זוגות גאים, גם נושא הפונדקאות בישראל לא ממש יוסדר ויפושט בעתיד הקרוב. המציאות תמשיך לדחוף זוגות חד-מיניים לכיוונן של נשים מסכנות במדינות עולם שלישי, תוך שהם רודפים אחר חלום הילדים, חלום שהמקום לעסוק בו הוא פוסט נפרד. אבל את החיבור הזה צריך לעשות ברגישות, תוך שזוכרים שבצד השני יושב לו לא תנור אלא אדם חי, עם רגשות, רצונות וחלומות משלו, שמציב את עצמו בסכנה מאד גדולה כדי שאותם אנשים יוכלו להגשים את החלום שלהם. הן לא עושות את זה מתוך תחושת שליחות אלא מתוך סיטואציה חברתית-כלכלית קשה. הן לא נשים חסרות מזל אלא קורבנות של הקפיטליזם המערבי, שאותם גברים ונשים שעובדים איתן הם תוצר מובהק שלו. אסור לאותם אנשים, שפוגשים אותן במסע שלהם עצמם לחיים נורמליים, לשכוח שמדובר באנשים בשר ודם שמציבים את עצמם בסכנה גדולה.
מאבק הגאים לגידול ילדים הוא חשוב וראוי, אבל אסור לערוך אותו על גבן של קורבנות אחרות, חלשות יותר. כגברים מערביים, גם אם הומוסקסואלים, הסטטוס החברתי והמשפטי שלהם הוא בעל משקל רב הרבה יותר משל נשות עולם שלישי. הסיטואציה הזו לא נעימה מן הסתם לאף צד שמעורב בה, וחייבים לעשות ככל האפשר כדי לא לעשות לגרועה עוד יותר, חייבים לזכור שיש שם אדם ולא סחורה. הקהילה הגאה והתקשורת חייבים להבין שאנחנו עוסקים פה בבני אדם, ולהתחיל להתייחס אליהם ככאלה.
שנה טובה.
ג'וקים 
תגובות אחרונות