Tag Archives: משטרה

איך הרעלה הופכת לרצח משולש. וכל הכבוד לד"ר אורלי אינס

26 נוב

1.

בתחילת השבוע התפרסמה בתקשורת ידיעה על חשד לרצח והתאבדות בעוספיה. שלושת בני משפחת כיוף – האב, האם ובתם הפעוטה – נמצאו מתים בביתם. כבר לאחר מציאת הגופות הודיעה המשטרה שככל הנראה האב רצח את אשתו וילדתם, והתאבד. למחרת הפרטים כבר היו ברורים יותר – לא רצח ולא נעליים – המשפחה מתה כולה מהרעלת גז שנפלט מהגנרטור.

עוד ידיעה על מוות מיותר שדווחה ונשכחה. מה שאני לא מבין הוא איך במשטרה מצליחים להפוך מוות מהרעלת גז, שבו הגופה לא מדממת, לא פצועה – לרצח. הרי לא היו סימנים ברורים ומפלילים, אז למה לשחרר הצהרות מטומטמות וחסרות ביסוס שמכפישות את שמם של האנשים ושפוגעות במשפחותיהם, שגם כך נדרשות להתמודד עם מותם? למה לתקוע טריז מיותר בין משפחת האב למשפחת האם, כשאין שום יסוד של אמת מאחורי זה? למה שוב משטרת ישראל יורה מהפה הגדול והמטופש שלה בלי לבצע חקירה בסיסית לפני כן או לפחות לחכות לתוצאות נתיחת הגופות?

בסדרות הטלוויזיה תמיד רואים את קצין המשטרה אומר שהוא לא יכול להגיב לפני שיגיעו ממצאי הפתולוג. מה שטוב למק טיילור והוריישיו קיין בטוח יכול להיות טוב גם בשביל תנ"צ או ניצב שקר-כלשהו. למה סתם להצטייר כמטומטמים ולפגוע במשפחה שלמה.

2.

לנאנסות, למוטרדות ולקורבנות עבירות המין יש מעכשיו פנים – אל תאמרו עוד א', אמרו ד"ר אורלי אינס. אני מצדיע לד"ר אינס שויתרה על זכותה לפרטיות – זכות שבתקשורת ניסו בכח לגזול ממנה בניגוד לחוק בשבוע האחרון. אינס החליטה לוותר על הפסודו-אנונימיות שלה היא זכאית – קצת קשה לקרוא לזה אנונימיות כשפרטי חייך פרושים על דפי כל העיתונים ותמונותייך מופצות לכל דורש באינטרנט – וכמי שמעורבת מזה שנים במאבק נגד אלימות החליטה לא לשתוק עוד.

שוב אנחנו רואים את גועל הנפש והזיוף של התקשורת ומשטרת ישראל. אם עוד לפני שגילתה אינס את פניה הן הושחרו בכל מקום אפשרי, אז עתה נראה כי נפרצו הסכרים האחרונים. "מקורביו" של אורי בר-לב מלכלכים עליה מעל גבי ערוצי התקשורת, שמדווחת את הכל בשקיקה. פסודו-עיתונאים סקסיסטיים ושונאי נשים יוצאים נגד הביטחון והאומץ שהפגינה. "למה היא ציפתה כשהחליטה להתלונן", מיתמם בן כספית, כאילו לא מספיקה ההטרדה המינית שעוברת אישה, היא חייבת לקבל על עצמה את ההטרדה, הזלזול, הביזוי והחדירה לפרטיות שמשום מה נלווים היום להגשת תלונה.

כספית, כאדם המיודד באופן קרוב עם עיתונאי בכיר ששמו יצא לפניו כמטרידן סדרתי, יודע למה הוא מתלונן. הוא וחבריו מפחדים, הם צריכים את נשק ההשחרה הפומבית כדי לוודא את שתיקת הקורבנות ולהבטיח את המשך המצב הקיים בו גבר יכול להטריד אישה and to get away with it. "אין כאן נערה תמימה שנאנסת בחשכת הלילה" כותב כספית, ומשתמש שוב באותו שקר מטופח היטב, כאילו אם זה לא "אונס קלאסי", זה לא אונס. אז לא, מרבית מקרי האונס וההטרדה המינית לא מתרחשים בסמטאות חשוכות. הם קורים במקומות העבודה, במשפחה ובסביבה הקרובה. רוב מקרי ההטרדה האלה לא מדווחים מסיבות ברורות – הקורבנות מפחדות להתלונן. מספיק לקרוא שוב את טור הבלהות של כספית כדי להבין למה.

חייבים לתת לנשים (וגם הגברים והילדים) שחוות הטרדה מינית את הביטחון לא לשתוק, וללכת להתלונן. כל עוד דעות כמו של כספית הן חלק מהמיינסטרים, זה יהיה קשה. כל עוד אנשים ממשיכים לחשוב ש"זה נעשה בהסכמה", זה יהיה קשה עוד יותר. אישה או גבר שמקיימים מערכת יחסית מינית עם דמות שיש לה סמכות לגביהם, בין אם בעבודה, בצבא או במשפחה, לא עושים זאת מבחירה חופשית. תמיד קיים שם החשש או שמץ החשש של "מה יקרה אם אסרב". האם אאבד את עבודתי, האם יושחר שמי? אנשים, בעיקר גברים אך לא רק, לא מבינים או לא רוצים להבין זאת. הפחד הזה שם, הוא אמיתי והוא משתק.

מודעות פרסומת

התאבדות שי אברמוב – עוד הצלחה של משטרת ישראל

30 מאי

אני חסיד לא קטן של מה שמכונה "דעת קהל" כמנגנון שמסייע להגדיר דעות וטעמים מסויימים כמוסכמים או אופנתיים. מן הסתם דעת קהל לא קובעת אמת מוחלטת, וחשוב שיהיו תמיד מי שיערערו עליה, אבל בנושאים רבים גם כך אין אמת מוחלטת ומדובר בשאלה של טעם, אז למה לא. דעות חברתיות, פוליטיות, דתיות או תרבותיות הן בסופו של יום בעיקר עניין של טעם אישי, ואם דעת הקהל היא גוף שמסייע בקבלת ההחלטה, אז סבבה. העיקר שיודעים גם לסייג ולא הופכים לצייתן עיוור. פוליטיקאים חייבים להתחשב בה, גם אם לפעמים הם עושים זאת יותר מדי, מבקרי תרבות נעזרים בה וכמובן שהציבור עצמו מושפע ממנה. אבל אם יש גוף או מערכת אחת שאסור לה להשתמש בכלי הזה הרי זו מערכת המשפט.

עם כמה שזה מגעיל לראות אנשים מגבשים דעה תוך שניות בלי מספיק מידע מקדים, זו עדיין זכותם. הם הדיוטות, לא מקבלי החלטות. לשופט מן הסתם אסור לנהוג כך, ואנחנו לא ממש נחשפים למקרים בהם זה קורה. המשטרה לעומת זאת, משתמשת בכלי של דעת הקהל כדי "להרשיע" אנשים כל הזמן. זה כאילו שבמשטרה ויתרו על ההליך הפלילי התקין של גיבוש ראיות ו"קייס" רציני נגד חשוד ובמקום זאת פשוט משחררים אותו למשפט הציבור. בחלק מהמקרים זה נגמר בהרשעה מבוססת, באחרים זה נגמר בדעת קהל עוינת. יש מקרים בהם זה נגמר בהרבה רעש תקשורתי וללא הרשעה, ובחלק מהמקרים זה נגמר בהתאבדות. כי לינץ', מה לעשות, יכול להיגמר במוות, וזה לא משנה מי כורך את החבל סביב הצוואר.

בואו נודה על האמת – אלא אם כן אנחנו חברים בכת האיתקה או חוקרי משטרה, אין לנו מושג מה באמת קרה שם וכמה הראיות נגד הכת היו מבוססות. אני לא טוען ששי אברמוב, ששם קץ לחייו בתא המעצר ביום שישי, היה צדיק הדור. אני לא יודע אם הוא אכן הטיף לאלימות קשה נגד ילדים או לא כי אני פשוט לא מכיר מספיק את הכת. מה שחשוב הוא שהמשטרה טענה בכל תוקף שכן, מבלי כמובן שתציג ראיות חותכות, כי אלה הרי נשמרות לפרקליטות ובית המשפט. אז אברמוב, או גולדרינג או כל אחד אחר, נעצרים, תמונתם מפורסמת ושמם מוכפש. יכול להיות שהם אכן פשעו, אני רוצה להאמין שהמשטרה לא היתה מפרסמת את פרטיהם סתם, אבל אני לא באמת יודע ואדם הרי בחזקת חף מפשע עד שהוכחה אשמתו.

הצרה היא שחזקת החפות הזו תקפה רק במשפט הפלילי ולא במשפט הציבורי. והמשטרה, כידוע, או יותר נכון "מקורות" או "בכירים" בה, ממהרים לצאת בהצהרות לא מיוחסות על "חומרת הראיות" ו"אשמה מעבר לכל ספק", מושגים שאנחנו, כהדיוטות, לא באמת יודעים איך לטפל בהם. כפי שאמרו כבר חכמים ממני, ראוי שהמשטרה תתרכז בביצוע עבודתה של השגת ראיות שישמשו לגיבוש כתב אישום במקום לבצע משפט ציבורי.

וזו בדיוק הבעיה. התחושה שלי לפחות, ואני יודע שיש כאלה השותפים לה, היא שהמשטרה ויתרה על שלב הביניים הזה שמכונה גיבוש תיק, הגשת כתב אישום והרשאה. היא עשתה מה שנקרא cut the middle man – היא ויתרה על הטורח בפרקליטות, שופט והרשאה, והעבירה את המשפט ישר לידי הציבור ודעת הקהל. ואפילו לא צריך לגבש ראיות מהותיות, כי הרי ההדיוטות גם כך לא יבינו אותן. מספיק ללחוש אודות "מעשים נוראיים" ו"חשד להתעללות", וגזר הדין ניתן. רואים זאת במקרי התעללות בילדים, הטרדות מיניות ואפילו חשדות לשחיתות.

אני לרגע לא בא להגן על אנשים שאכן ביצעו מעשים נוראיים כאלה, הם ראויים להינמק בכלא תחת העונש המקסימלי שבדין הפלילי, אבל הם זכאים למשפט הוגן, לא למשפט ציבורי. הרי אדם שפורסמו שמו ותמונתו בצירוף לחשדות שהן בגדר האשמות שכאלה כבר לא יוכל לשקם את עצמו, גם אם בסופו של דבר העניין יסתיים בלא הרשאה ואף ללא כתב אישום. אדם כזה זכאי ליהנות מחזקת החפות כל עוד לא הוכחה אשמתו.

אז מה אני רוצה בעצם? איכשהו, כשמדובר באנשים ידועים ומוכרים, יודעים להוציא צו איסור פרסום על פרטי החקירה כדי להגן על פרטיות הנחקרים והחשודים. המשטרה גם יודעת יופי להוציא צווי איסור פרסום כדי לשמור על החקירה שלה בסוד, דבר שמעלה חשש סביר לגבי הלחץ שמופעל על החשודים והנחקרים. הנקודה היא שהכלי הזה של שמירת פרטי החשודים בסוד קיים ושריר. פשוט צריך לרחיב את השימוש בו. לטעמי, אין מה לפרסם פרטים מזהים של חשוד עד להגשת כתב אישום, כלומר עד שלא התגבשו ראיות מספיקות נגדו. אני לא יודע אם כדאי להשאיר את זה לשיקול דעתם של השופטים או לעגן את זה אולי בחקיקה. היות והשופטים לא משתמשים בכלי הזה כרגע אולי אין מנוס מלפנות לחקיקה.

כמובן שזה לא מונע את היווצרות המשפט הציבורי בדעת הקהל אבל זה לפחות מנסה להגן על האנשים ה"תמימים" מלהגיע למצב הלא נעים בו מבצעים בהם לינץ' ציבורי ותולים אותם בכיכר העיר, או על חלונות תא המעצר. וזה אולי יכריח את המשטרה להשקיע אנרגיות בעבודת משטרה אמיתית במקום בשחרור הצהרות והדלפות לעיתונות.

%d בלוגרים אהבו את זה: