Tag Archives: מערכת הביטחון

נקודת האור היחידה בשריפה בצפון

4 דצמ

נקודת האור היחידה בשריפה הגדולה בחיפה בעיני היא שאנשים רבים, שביומיום לוקים במעין נאמנות עיוורת אחר המדינה והחלטותיה, מבינים פתאום שהמלך הוא עירום ומתחילים לבקר אותו. אותם לויאליסטים כפי שאני מכנה אותם, הם בדיוק האנשים שכשאתה מעז לקטר על החלטות, מדיניות או צעדים שלא מוצאים חן בעיניך יסתכלו עליך בפרצוף עקום ויגידו לך "לא מוצא חן בעיניך? אתה לא חייב לחיות פה".

הלויאליסטים הם קרובי משפחה של החילונים האפולוגטיים, ופעמים רבות שני הטיפוסים האלה יתגלמו באדם אחד. החילוני האפולוגטי, במידה והמונח לא מסביר את עצמו, הוא אדם שאינו דתי אבל משום מה רואה חובה מוסרית בהצדקת מעשי הכפייה של הציבור הדתי ובעיקר החרדי בישראל, ושואל בתמיהה "אבל למה אתה שונא חרדים?" כשאתה מסביר לו שהכפייה הדתית בישראל מביאה לך את הסעיף. אבל עכשיו אני סתם בורח למחוזות פחות רלבנטיים.

בעולם לא מבינים איך יכול להיות שבישראל יש כל כך הרבה מטוסי קרב אבל כל כך מעט מטוסי כיבוי. ובכן עולם, אתה לא לבד, גם אנחנו תוהים. כן, אפילו הלויאליסטים שבינינו מסירים את הלוט מעל עיניהם ותוהים לפשר ההחלטות המטופשות שקיבלו נבחרי הציבור שלנו. היטיב לנסח זאת רון בן ישי, שמסביר כי אותם שירותי ההצלה הדרושים לכיבוי וטיפול בנזקי טבע הם אלה שיידרשו בשעת תקיפה צבאית או מלחמה. ומשום מה בחרו מי שאנחנו בחרנו להעביר יותר כסף לטנקים וטילים מלשירותי שעת חירום וכיבוי. בניגוד למה שהפוליטיקאים כנראה חושבים, כיבוי שריפות זו פעולה שצריך לתחזק ולממן כל השנה ולא רק בשעת משבר.

ברור שלא כל אותם עיוורים-שלפתע-עיניהם-חזרו-לראות ישארו איתנו עם שוך הלהבות. אבל אני בכל זאת מקווה שחלק מהם ילמדו את הלקח. כן, יש הרבה דברים דפוקים פה. כן, המדינה מקבלת החלטות מטומטמות. כן, מותר וחובה לבקר את החלטותיה. וכן, אם לא עושים זאת מתעוררים בוקר אחד עם כמה להבות קטנות שהופכות לאש גדולה ששורפת ומאכלת את הכל. גם פיסית, אבל גם מטאפורית.

כמו שאומר השיר: "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". חג חנוכה שמח.

מודעות פרסומת

שמאלנים, לאן נעלמתם? על המשט לעזה ושתיקתו של השמאל הממוסד

3 יונ

קודם כל הבהרה: אין לי ביקורת לחיילים שביצעו בעצמם את הפשיטה על המרמרה או על כל אחת מהאניות האחרות במשט. אני מאחל להם רפואה שלמה, פיסית ומנטאלית, ומקווה שלשם שינוי משרד הביטחון ישכיל לתת להם טיפול ראוי ולא יעביר אותם עשרת מדורי גיהנום כפי שהוא נוהג לעשות לחיילים פצועים. יש לי לעומת זאת הרבה ביקורת כלפי המפקדים ששלחו את החיילים לפשיטה, כלפי הבכירים שהחליטו על דרך הפעולה ובעיקר כלפי הדרג המדיני שאישר אותה.

לטעמי אין בכלל ספק – זו היתה טעות שנובעת מראייה צרה של המציאות תוך התעלמות מהדין הבינלאומי ומשיקולים מדיניים ארוכי טווח. לא משנה כמה הראיות בדיעבד מראות שמדובר היה בפעילי טרור שביקשו לעשות פרובוקציה, הטיפול הישראלי בסיטואציה היה שגוי וכל מאמצי ההסברה של דובר צה"ל ומשרד החוץ הם לא יותר מכיבוי שריפות שלא קוצרים יותר מדי הצלחות.

מאז הפשיטה על המרמרה ופרסום תוצאותיה האומללות קראתי הרבה דברי ביקורת על הפעולה, על המפקדים, על הממשלה. הרשת מלאה פוסטים, סטטוסים וציוצים מושחזים וחדים. פרשני הטלוויזיה והרדיו שואלים שאלות נכונות ומעניינות, ובכל זאת, משהו כאן חסר. השמאל הממוסד, על מפלגותיו, נציגיו וח"כיו כמעט נאלם דום. למעט ראיון רדיו אחד שביצע ג'ומס ושיחה אחת מאוחרת עם ציפי לבני לא ראיתי או שמעתי כל תגובה רצינית שמביעה עמדה נחרצת. וגם את תגובות אלה נאלצתי לחפש טוב-טוב.

אנחנו חייבים לנצל את שעת הכושר הזו כדי לקום ולסמן קו בחול ולומר עד כאן, אנחנו לא מוכנים לקבל ממשלה שמבצעת התאבדות מדינית. אנחנו מחבקים את החיילים אבל לא מוכנים שהם יהוו כלי משחק בידי ממשלה שמאבדת את עצמה לדעת, שמאז כינונה עושה כל מאמץ אפשרי כדי לבודד אותנו בזירה הבינלאומית, כדי להרחיק את מעט התומכים שעוד נותרו לנו ושנציגיה משחררים איומים בומבסטים לאוויר שיעלו לנו בחיי אדם בהמשך הדרך.

איך יתכן שנציגי השמאל הציוני לא קמים ואומרים ״די, מספיק עם ההתאבדות״? איך יתכן שהם משאירים את הזירה הציבורית מופקרת לאנשי אם תרצו ותומכיהם? איך יתכן שטיעוני הנגד היחידים מושארים הפקר לח״כים ערביים שלא מסוגלים לתקשר עם הציבור היהודי?  זוהי שעת הכושר שלנו לנסות להוביל שינוי. נכון, הרחובות התמלאו במצדיעים לצה"ל, אבל גם חלק מאלה מבינים כי התוצאה היתה טעות וכי קבלת ההחלטות היתה שגויה. הם פשוט נפלו קורבן לתעמולה ולא מפרידים בין הממשלה למדינה בראשה היא עומדת.

אי אפשר להסתפק באקטיביזם עכבר ובאמירות רפות, צריך לצאת ולהפגין, ובגדול. צריך להראות לעולם שאנחנו לא מוכנים לעבור לסדר היום על בריונות הממשלה, שבישראל יש עם שפוי שרוצה באמת להושיט יד לשלום ולשכנות טובה. אנחנו צריכים לעשות את זה גם כדי להוכיח לעצמנו שעוד יש כאן אנשים שפויים, שלא נפלנו כולנו קורבן לפולחן הכח, המוות וה"בכל מחיר", כי כפי שאמר טוקבקיסט באחד הפוסטים שקראתי, כשעושים משהו בכל מחיר, המחיר הזה תמיד גבוה מדי.

אנחנו צריכים להוכיח לעולם ולעצמנו שישראל היא לא רק אנסטסיה מיכאלי ומכות בכנסת, סתימת פיות והסכמה עיוורת. כי אנחנו לא מסכימים, ואנחנו כבר הרבה הרבה זמן לא מסכימים. והגיע הזמן נעשה עם זה משהו. הגיע הזמן לסמן קו בחול ולומר עד כאן, המדינה הזו היא גם שלנו ואנחנו לא מוכנים שתמשיכו להחריב אותה.

זה עדיין דוד מול גוליית, רק שאנחנו גוליית

2 יונ

"אצלנו מדברים על 'לינץ' בחיילים' ומנתחים עד דק כמה ציוד לפיזור הפגנות היה ללוחמי השייטת, כאילו הבעיה היא טקטית: אם רק הג'ינג'י היה מביא את המפתח הנכון, הכל היה בסדר. בעולם, בכל תחנות הטלוויזיה שאני רואה מאתמול בבוקר ומכל אתר אינטרנט, עולה תמונה של מדינה כוחנית, שהפתרון היחיד שלה לכל בעיה הוא אנטבה, ותחושת הקורבנות מעבירה אותה על דעתה." (עפר שלח, מעריב)

אני לא רוצה להתעסק בשאלה אם הפשיטה על המרמרה היתה מוצדקת לא, אם היו צריכים לעצור אותם בכלל או לתת למשט להגיע לעזה או אם היה צריך להשתמש בטכניקה אחרת. כמו שכותב שלח, זה לא רלבנטי, זה לא מה שמסתכלים עליו בעולם וזה לא מה שימנע מישראל לחזור על טעויות אחרות בעתיד. כי הבעיה, כמו שמציין שלח, היא תחשות הקורבנות. אנחנו עדיין חיים טראומה. לא משנה אם זו טראומת השואה, מאורעות תרפ"ט או כל דבר אחר, ישראל היא מדינה בטראומה. וככזו, היא מגיבה בכוחניות ובאלימות.

מאז שהיינו ילדים טפטפו לנו את המיתוס של מעטים מול רבים, של דוד הקטן שמנצח את גוליית הענק. גם היום, יותר מ-60 לאחר הקמת המדינה, אנחנו עדיין רואים את עצמנו ככאלה. קשה לנו להודות בכך, כי הרי מי רוצה להכיר בעצמו כחלש ועלוב, אבל ככה אנחנו רואים את עצמנו, כיהודים מסכנים שנאלצו להגר לפלשתינה ולהתחיל מאפס. הצרה היא שאנחנו היחידים שעוד רואים את עצמנו כך.

מאז הניצחון ב-1967, בעולם מסתכלים עלינו אחרת. אנחנו כבר לא היהודי הקטן והנרדף שמנסה להתמודד מול ענקים. אנחנו מדינה חזקה, מפותחת טכנולוגית וכלכלית, שמתמודדת מול אוכלוסייה כבושה וחוליות טרור. לא צריך אותי כדי להגיד שלוחמה בארגוני גרילה אף פעם לא מצטלמת טוב, אבל איכשהו בישראל מצליחים לשכוח את זה. אז כן, אנחנו עדיין בסיטואציה של דוד מול גוליית, רק שאנחנו כבר לא האנדרדוג. ואנחנו לא רוצים להודות בזה.

למה אנחנו לא מודים בזה? כי נוח לנו לראות את עצמנו כחלשים, זה מעניק לנו לגיטימציה, לפחות בעיני עצמנו. אבל אני חושב שזה עמוק יותר מזה. אני חושב שאלפיים שנה בגלות הכניסו לנו לראש עמוק-עמוק את תפיסת הקורבן, ועדיין לא התנערנו ממנה. לא משנה כמה ניסו לבנות פה מודל של יהודי חדש, איכשהו אנחנו עדיין רואים בעצמנו את אותו יהודי קטן ועלוב שהגויים מתעמרים בו ומבצעים בו פוגרומים. הבעיה היא שהצלחנו, אנחנו כבר לא אותו יהודי חלש, אנחנו הישראלי החזק, מלח הארץ. צה"ל, שאמור היה "לזקוף את קומתנו הלאומית" הצליח מעל ומעבר. וקשה לנו להודות בזה.

ישראל, כחברה, כמדינה, מנהיגיה ואזרחיה, התרגלו כולם להסתכל על העולם מלמטה. מבקרים אותנו? אנטישמים. מפגינים נגדנו? גזענות. די, תפסיקו עם הטיעונים האלה, הם כבר מזמן לא לגיטימיים. אנחנו מדינה חזקה, גאה, גם אם יש לה אלף ואחת בעיות פנימיות. כל הבעיות האלה לא משנות בשדה הבינלאומי. רק כשנבין שמה לעשות, הצלחנו, אנחנו כבר לא קטנים ועלובים אלא גדולים וחזקים, נוכל באמת להתקדם. נוכל לבוא מעמדה של כוח ולהגיד "קטן עלינו". נוכל לנהוג בענווה כלפי המסכנים מאיתנו, ואני חושב שברור למי אני מתכוון.

הפלסטינים הם היהודים של היום. הם איפה שאנחנו היינו לפני 60 שנה, כשנאבקנו על הקמת מדינה. הם המדינה שבדרך ואנחנו המנדט הבריטי. כבר אמר אהוד ברק, אדם שאני בשום אופן לא מעריך אבל מבין כמה דברים בהיסטוריה צבאית: "אם הייתי פלסטיני הייתי חבר בארגון טרור" (בזיכרון חופשי). אז ברור שאני לא אומר שצריך לקבל ולהסכים לפעולות הטרור, אבל צריך להבין שהם הילד החלש. והם כאלה הרבה בגלל שאנחנו הילד החזק. ולא משנה כמה הטורקים עולים לנו על העצבים, העולם רואה בנו, לא בהם, את הבריון השכונתי. כי אנחנו חכמים יותר, ומצליחים יותר ועשירים יותר. רק שאם נמשיך ללכת באותה הדרך, זה לא יימשך לזמן רב. אנחנו נמשיך להיתפס כבריונים, רק בלי להיות עשירים ומצליחים יותר.

זוכרים את המתים, מפקירים את החיים

18 אפר

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הגיע. כבכל שנה, שידורי הטלוויזיה מוקדשים לנופלים והחללים. כבודם של אלה במקום מונח, אבל מה עם האנשים שנשארו מאחור? נראה כאילו עבור המדינה, לאנשים ששכלו את בני משפחותיהם אין זכות קיום אלא כגלעד חי למי שאינו עוד איתם. כך יתומי צה"ל זוכים להתעלמות מהמדינה ונאלצים לתבוע את עלבונם. כך אלמנות צה"ל נאלצו במשך שנים לשים את חייהן בהקפאה, שכן נישואים מחודשים ישללו מהן את קצבאותן, כאילו לפתע הפצעים הגלידו כולם וכאילו אין צורך לתמוך יותר כלכלית בילדי הנופלים. כך משפחותיהם של נפגעי פעולות האיבה נאלצות להילחם על עצם הלגיטימות שלהן להתאבל.

אך מה אם מי שנפקדים לגמרי מיום הזיכרון? מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר למעט חייהם? קל לנו לזכור את המתים ולהביט ברחמים על המשפחות, אך קשה לנו כחברה לתת כתף לאלה ששילמו בגופם ובנפשם ונשארו בחיים. לפצועי צה"ל ופעולות האיבה אין "יום" משלהם. הם ממשיכים לחיות בינינו, ואנחנו עיוורים אליהם ולסבלם. כחברה, קל לנו יותר לרומם על נס את המתים, קשה לנו לתמוך בפצועים שזקוקים לעזרתנו הרבה יותר ממי שכבר מזמן נטמן באדמה. במדינה כל-כך שבעת מלחמות ופיגועים אנחנו עדיין מסתכלים מוזר על מצולקים, קטועי גפיים ופגועי נפש. אולי הם מזכירים לנו כמה אנחנו שבריריים, אולי האתגר שהם מציבים בפנינו כחברה הוא קשה. אך הם זקוקים לנו יותר מכל – הם שילמו בגופם ובנפשם ושלא מרצון עבור היותנו כאן, ונהנו מהטיפול ה"חם" של המערכת הביטחונית.

הבקשה שלי היא קטנה. אני לא מזלזל בחללים, אני רק מבקש לזכור את אלה שנשארו מאחור וממשיכים להיאבק על זכותם לחיים תקינים, על הזכות לאושר. חישבו גם עליהם ותנו להם כתף. אלה שהלכו ואינם עוד הרי לא זקוקים לה.

%d בלוגרים אהבו את זה: