Tag Archives: מדינת ישראל

נקודת האור היחידה בשריפה בצפון

4 דצמ

נקודת האור היחידה בשריפה הגדולה בחיפה בעיני היא שאנשים רבים, שביומיום לוקים במעין נאמנות עיוורת אחר המדינה והחלטותיה, מבינים פתאום שהמלך הוא עירום ומתחילים לבקר אותו. אותם לויאליסטים כפי שאני מכנה אותם, הם בדיוק האנשים שכשאתה מעז לקטר על החלטות, מדיניות או צעדים שלא מוצאים חן בעיניך יסתכלו עליך בפרצוף עקום ויגידו לך "לא מוצא חן בעיניך? אתה לא חייב לחיות פה".

הלויאליסטים הם קרובי משפחה של החילונים האפולוגטיים, ופעמים רבות שני הטיפוסים האלה יתגלמו באדם אחד. החילוני האפולוגטי, במידה והמונח לא מסביר את עצמו, הוא אדם שאינו דתי אבל משום מה רואה חובה מוסרית בהצדקת מעשי הכפייה של הציבור הדתי ובעיקר החרדי בישראל, ושואל בתמיהה "אבל למה אתה שונא חרדים?" כשאתה מסביר לו שהכפייה הדתית בישראל מביאה לך את הסעיף. אבל עכשיו אני סתם בורח למחוזות פחות רלבנטיים.

בעולם לא מבינים איך יכול להיות שבישראל יש כל כך הרבה מטוסי קרב אבל כל כך מעט מטוסי כיבוי. ובכן עולם, אתה לא לבד, גם אנחנו תוהים. כן, אפילו הלויאליסטים שבינינו מסירים את הלוט מעל עיניהם ותוהים לפשר ההחלטות המטופשות שקיבלו נבחרי הציבור שלנו. היטיב לנסח זאת רון בן ישי, שמסביר כי אותם שירותי ההצלה הדרושים לכיבוי וטיפול בנזקי טבע הם אלה שיידרשו בשעת תקיפה צבאית או מלחמה. ומשום מה בחרו מי שאנחנו בחרנו להעביר יותר כסף לטנקים וטילים מלשירותי שעת חירום וכיבוי. בניגוד למה שהפוליטיקאים כנראה חושבים, כיבוי שריפות זו פעולה שצריך לתחזק ולממן כל השנה ולא רק בשעת משבר.

ברור שלא כל אותם עיוורים-שלפתע-עיניהם-חזרו-לראות ישארו איתנו עם שוך הלהבות. אבל אני בכל זאת מקווה שחלק מהם ילמדו את הלקח. כן, יש הרבה דברים דפוקים פה. כן, המדינה מקבלת החלטות מטומטמות. כן, מותר וחובה לבקר את החלטותיה. וכן, אם לא עושים זאת מתעוררים בוקר אחד עם כמה להבות קטנות שהופכות לאש גדולה ששורפת ומאכלת את הכל. גם פיסית, אבל גם מטאפורית.

כמו שאומר השיר: "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". חג חנוכה שמח.

מודעות פרסומת

מדינה אוכלת יושביה, ואז לועסת ויורקת

9 אוג

כבר כמה זמן שלא כתבתי וזה לא שלא היה על מה. במדינה משובשת כמו שלנו לא חסרים נושאים לבקר: הגזענות החרדית של ש״ס וילדי העובדים הזרים, גזר הדין המגוחך של ארז אפרתי, ההתעסקות בנשים בשייח׳ ג׳ראח ואפילו ההזדמנות האחרונה של צה״ל להוכיח לנו שוב שהוא בסך הכל ועד עובדים של עסקנים מלוכלכים. אבל הייתי עסוק. גם בלימודים ועבודה וקצת במושג החמקמק הזה שמכונה חיים, אבל בעיקר הייתי עסוק בלהתמודד. להתמודד עם הדבר הקשיח והמדכא הזה שמכונה מדינה.

בתקופה האחרונה היו לי יותר מדי התקלויות בדבר הזה, שדורך עליך, לועס אותך ואז יורק אותך החוצה, בלי שום התחשבות בעובדה שאתה בעצם זה שנותן לו לגטימיות ומחזיק אותו בחיים. זה התחיל בצורך לארגן חתונה בחו״ל בגלל התיאוקרטיה שיש לנו כאן, המשיך במפגש טעון נוסף עם אגף החניה הדורסני של עיריית תל אביב שהגיע לשיא שאני לא מעוניין להרחיב עליו. והבוקר גיליתי שאני צריך לשלם קנס מוגדל על עבירה שלא ביצעתי כי לא התקשרתי בעצמי לבית המשפט כדי לוודא שהוא לא דופק אותי בלי להודיע לי מראש. אז אני קצת מיואש עכשיו, מעין ייאוש מודרניסטי עמוק שכזה שמרגיש שאין עתיד ואין תוחלת לקיום שלנו כאן. כי מה כבר באמת אפשר לעשות?

יצא לי לקרוא קצת ביקורת מודרניסטית ופוסטמודרניסטית בזמן האחרון, ואף על פי שאני לא מקבל כל מילה שלה או של הניתוח אותה אני חייב להגיד שיש הרבה בחוסר התוחלת והייאוש שאני בהחלט מתחבר אליהם. אני מודה, לא קראתי את קפקא (אם כי הוא בהחלט on my list) אבל קראתי הרבה ביקורת עליו ואודות האזרח יוסף ק. ואני בהחלט מזדהה.

כולנו יוסף ק. במידה זו או אחרת. גם אם איננו מתעוררים בוקר אחד ונשפטים על דבר שאין לנו מושג מהו, במפגש עם המדינה לא פעם מרגישים שאין בעצם לאן לפנות. אין מישהו שאפשר להתלונן אליו ולקוות לצדק. המודל של דוח החנייה הוא הדוגמה האולטימטיבית: מישהו החליט שפשעת, ועכשיו עליך לפצוח במרדף נואש ומירוץ נגד הזמן כדי להוכיח את חפותך. ואם אתה מבקש לדבר עם סמכות גבוהה יותר שמוסמכת לקבל החלטות, הדבר נבצר ממך. ואוי לך אם תנסה, על בשרי גיליתי מה יקרה לך.

נראה כאילו דווקא במפגש עם המדינה עיקרון המשפט הבסיסי של חפות עד שיוכח אחרת נזנח לטובת עיקרון כל דאלים גבר. אני מניח שזה רק הגיוני כשחושבים על מהו בעצם חוק: לא יותר ממיסוד רצונו של החזק. וכשמדובר במפגש של אדם מן השורה עם המדינה, ברור מי החזק ומי תמיד החלש פה.

אני יודע שלא מדובר בבעיה ייחודית למדינת ישראל. אני גם לא יודע להגיד אם הבעיה הזו חמורה בישראל יותר או פחות בהשוואה לדמוקרטיות ליברליות אחרות כמו ארה״ב, גרמניה או שבדיה למשל. אבל אני יודע שלפחות כרגע, אני אזרח ישראל. ושהבעיה הישראלית הזו מטרידה אותי. אבל אני גם יודע שהדורסנות הזו ריסקה אותי לרמה כזו שאני לא יודע אם יש לי רצון או כח להילחם בה. כל מה שאני רוצה זה להתכרבל לצורת כדור ולהדחיק. רק שזה לא מה שיגרום לקנסות והדוחות והחשבונות להעלם. צריך לצאת ולקצור כסף כדי לשלם אותם, ולהתפלל שהם לא יפגעו יותר מדי בתשלומי המשכנתא ההולכים וטופחים.

אני מרגיש כאילו כל אחד מנסה לקרוע ממני חתיכה ואין מספיק כדי לחלק לכולם ולהשאיר גם לעצמי, כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה. אני מרגיש שלא משנה כמה אנסה לבקר, לקטר ולהציע, זה לא יספיק. זה לא יעורר קצה-קצהו של שינוי, תודעתי, ממשי או כל צורה אחרת. והייאוש הקיומי הזה מביא אותי לרצון להתנתק. לפחות מהמקום הזה.

אני עוד מעט בן 27, נשוי, עם משכנתא, עוד רגע עם תואר ועם משהו שאפשר לקרוא לו התחלה של קריירה, ואני מרגיש כאילו כבר הפסדתי במלחמה. כאילו המדינה הזו לעסה אותי וירקה אותי ולא השאירה לי סיכוי. ואני לא יודע מה אני רוצה לעשות עם התחושה הזו, לאיזה כיוון אני רוצה לקחת אותה.

אני לא דוקטורנט בפיזיקה או כימיה. אין לי הצעה מאיזו אוניברסיטה או חברה גדולה מעבר לים. המדינה לא נלחמת עלי. אני צעיר ממרכז הארץ. אף אחד לא מציע לי הקלות במס, סיוע או הטבות. אני המעמד הבינוני. אני משלם מסים. ולאף אחד לא אכפת. אז אני לא ״מוח״ אבל אני בהחלט איזו יד או לכל הפחות גב. אני עדיין כאן אבל מנטאלית אני כבר לא בטוח. ואני חושב על לברוח.

החרדים חיים על חשבוננו. כל ניסיון לסיים זאת הוא מבורך

14 יונ

שני דברים יש לי לומר: הגיע הזמן וזה לא מספיק. הגיע הזמן שיופסק העוול הזה שבו אברכים שלא עושים דבר כדי לקיים את עצמם גוזלים את כספי המסים שלנו. החלטת בג"צ, שלקחה הרבה-הרבה יותר מדי זמן, להפסיק לשלם הבטחת הכנסה לאברכים היא מבורכת, כי היא עושה מעט לתיקון העוול הזה בו חלק אחד מהחברה חי כטפיל על גבו של חלק אחר. וזה לא מספיק, כי הבטחת ההכנסה הזו היא רק פן אחד של הבעיה. החרדים עדיין מסרבים להכניס לימודי ליבה אל מערכת החינוך הנפרדת שלהם, ודנים את ילדיהם לחיים על חשבונם של אחרים, שכן גם אם ירצו בכך לא יוכלו להשתלב בשוק העבודה.

הבטחת הכנסה היא כלי שמיועד להבטיח רמת חיים מינימלית, זה ממש לא המפתח לעושר או לאושר. זה כלי שמיועד לסייע למשפחות שנקלעו למצוקה אמיתית, לאמהות חד-הוריות, לא לאנשים שמעדיפים לתקוע את אפם בספר, לנתק את עצמם מהחיים האמיתיים תוך שהם מסתמכים על שיעבוד נשותיהם שינסו לפרנס אותם. התגובה החרדית מקוממת במיוחד, אבל לא ממש מפתיעה: "זכות הקיום שלהם (של החילונים) זה להחזיק בכמה גרושים את לומדי התורה", אמר על הפסיקה המנהיג הליטאי הרב שטיינמן. נו, אז הם חושבים שאנחנו לא רק עובדים בשבילם, אנחנו גם חיים בשבילם. טפיל או לא טפיל?

הטענה לפיה תקצוב תלמיד ישיבה חרדי זהה למימון סטודנט היא לא רק מטעה, היא שקרית. המדינה מתקצבת את הכוללים ומוסדות הלימוד המוכרים של החרדים. הסטודנטים הלמדים במוסדות השכלה גבוהה לעומת זאת לא זוכים להבטחת הכנסה, בניגוד ל"מקביליהם" החרדים. ובל נשכח שהסבסוד ללימודים גבוהים מגיע רק לתלמידי האוניברסיטאות, כאשר יותר ויותר סטודנטים בישראל לומדים במכללות שאינן זוכות לסבסוד. על תקצוב מחייה מהמדינה אין בכלל מה לדבר. ויש גם עוד הבדל קל – סטודנטים מסיימים מתישהו להיות סטודנטים, אברכים לעומת זאת, לפחות אלא שמקבלים את השקפתו של החזון איש, ממשיכים בלימודיהם לנצח.

הטענה השנייה כאילו אם לא נממן תלמידי חכמים לא יהיה מי שיחתן אותנו היא יותר ממגוחכת – היא מקוממת. מדינת ישראל היא אכן יהודית, אך היא גם מתיימרת להיות דמוקרטית. מדינה דמוקרטית אינה נוקטת אפליה על רקע דתי, היא אינה מונעת מאנשים שאינם בני אותו דת להינשא זה לזו או זה לזה. מדינה דמוקרטיה אינה מאשרת לחלק אחד מהחיים בה להתקיים על גבו של חלק אחר. חשוב לציין, לימודי הדת האינסופיים וההישענות של הקהילה החרדית על גבו הכלכלי של יתר הציבור הם לא איזו מסורת עתיקת יומין אלא המצאה של מדינת ישראל. סיום המצב הזו לא פוגע בשום "מסורת אבות", וכל אמירה כאילו אנחנו כורתים את הענף עליו אנחנו יושבים היא טועה ומטעה.

יפים בעיניי הדברים שכתבה שופטת פורקצ'יה בהחלטתה: מדיניות שמעניקה תמיכה למגזר מסוים שאינה מיועדת לקדם את דרכו לשוויון מלא בהשוואה למגזרים אחרים אלא כדי לשחרר את בניו מאחריות חברתית פוגעת בכלל האוכלוסייה. וזו בעצם הבעיה – איש לא חולק על היותם של החרדים אחת השכבות העניות והחלשות כלכלית בישראל, הם פשוט לא פועלים כדי לשפר את מצבם אלא להנציח אותו. הבטחת הכנסה לא אמורה להיות שאיפה קיומית של אדם או מגזר, היא אמורה להיות מוצא אחרון. אם החרדים באמת רוצים לשפר את מצבם, הם צריכים לספק לעצמם סיכוי שווה בשוק העבודה, קרי לפעול לקיום של מערכת חינוכית שתאפשר להם להשתלב בו. אבל הם לא רוצים. הם מעדיפים להמשיך לחיות על חשבוננו ועל חשבון נשותיהם, ולבעוט בכל יוזמה שמנסה להוציא אותם מהמצב הזה.

מקוממת במיוחד דעת היחיד של השופט (הדתי) אדמונד לוי, שרואה בפרנסת תלמידי הכוללים " ציווי מדאורייתא". כנראה שהשופט לוי שכח שחוקי ההלכה היהודית עדיין אינם הקו המנחה במערכת המשפט הישראלית, ושכללי הדמוקרטיה, השוויון והליברליזם קודמים להם. אבל למה להתפלא, הרי אם המשפט העברי גובר על טענות הגיוניות ודמוקרטיות בכל הקשור לדיני משפחה ויוצר עיוותים נוראיים, למה שלא ינסו להנחיל אותו גם לתחומי חיים אחרים? אז על החרדים והדתיים אני לא מתפלא וכבר לא כועס כי הרי מה הטעם. ההיגיון שלהם אחר, האקסיומות שלהם שונות לחלוטין ואני כנראה אפילו לא חולק איתם ערכים בסיסיים שיכולים לשמש כבסיס למשא ומתן. אבל על נבחרי הציבור ששכחו את מי הם אמורים לייצג, אני כועס. על הח"כים שאישרו את העיוות החוקי הזה מלכתחילה, של תשלום "הבטחות הכנסה" לתלמידי כוללים, אני זועם.

אז בג"צ תיקן את העוול, זהו ניצחון, אך ניצחון חמוץ. החלטת בג"צ שלא להעניק הבטחת הכנסה לתלמידי כוללים מנומקת בשאיפה להשוות את מצבם לשל אלה הלומדים במערכות ההשכלה הגבוהה בישראל. נתון שמזכיר לנו שהמצב הנוכחי, בו צעיר ישראלי נאבק על מחייתו בעת שהוא שוקד על לימודיו אינו "גזירה משמיים", אלא בחירה והחלטה של נציגי הציבור בהם בחרנו. אלה בחרו לממן דווקא את תלמידי הכוללים, שתורמים לתפיסתם לחברה הישראלית כנראה הרבה יותר מצעירים הלמדים משפטים, רפואה, הנדסה, ספרות או היסטוריה. כי מהי תרומתם של בעלי תואר אקדמי ממוקצעים בהשוואה למי שהוסמך לרבנות?

[עודכן ב-16 באפריל, 12:47]

אנחנו יותר מדי דומים לטורקים

9 יונ

באנקרה ובירושלים שולטות היום ממשלות שחותרות לפירוק המורשת הכמאליסטית והבן גוריונית, והאידיאולוגיה שלהן יונקת מהדת ומהמסורת, גם אם ארדואן ובנימין נתניהו לובשים חליפות ועניבות. מפלגתו של ארדואן פועלת להחלשת הצבא ומערכת המשפט, עמודי התווך של הכמאליזם. בישראל זה נעשה קצת אחרת: משקל הדתיים גובר בפיקוד הצבאי, והממשלה מתעלמת מפסיקות בג"ץ. (אלוף בן, הארץ)

מעניין הטור הזה של אלוף בן. שתי מדינות שנולדו כאנטיתיזה חילונית לחברה בעלת מאפיינים דתיים חזקים, שרק הלכו והתגברו עם הזמן. בישראל מודאגים מההתקרבות של טורקיה לאיסלאם, בעוד את ההתקרבות של ישראל למה שמכונה משום מה "יהדות" מקבלים כדבר מובן מאליו. אחרי הכל, כבר התרגלנו כל-כך לסחטנות החרדית עד שההתנגדות לה הפכה כמעט לאנטישמית.

אנחנו לא רוצים לגמור כמו טורקיה, שהפנתה עורף לאירופה ופנתה לעולם המוסלמי. לא ברור לי למה בישראל החילונית מתעקשים כל-כך לתת לדתיים לדרוך עליהם בצורה כזו ועוד בשם סובלנות כביכול. איך זה סובלני לתת יד לכפייה של נישואים דתיים ולאיסור על נישואים מעורבים? איך זה סובלני לתת למשפחות שלמות לדון את ילדיהן לחיים של בורות וטפילות חברתית במקום להתעקש על חינוך שיאפשר להם להשתלב בשוק העבודה? איך זה סובלני להעלים עין מהפרדה מזעזעת בין ילדים שחורים ללבנים, בין בנים ובנות, שמתרגמת גם לאפלייה במשאבים חינוכיים?

אין לי בעיה עם זה שיותר ויותר דתיים וחרדים רוצים להשתלב בחברה הישראלית, להפך. יש לי בעיה כשהשילוב הזה משמש להצרת רגליהם של אנשים אחרים. כשתכנים שיוויוניים מוצאים מתוך תוכנית הלימודים, כשנשים מודרות מתפקידים ציבוריים או מקצועיים. כשנשים מועלמות מהעין הציבורית כדי חלילה לא לפגוע בנפשו הרכה של הציבור הדתי. יש לי בעיה עם החדירה החרד"לית לתוך החיים היומיומיים שלי בתירוץ של סטטוס-קוו ושמירה על מסורת, שהם מלים מכובסות לכפייה דתית קיצונית יותר משהתרגלנו אליה.

אז אנחנו בריב עם טורקיה, שעוברת את אותם תהליכים חברתיים מזעזעים כמונו. לפחות שם הצבא משמש כמגן הדמוקרטיה והחילון. נדמה שבישראל המצב הפוך לגמרי.

%d בלוגרים אהבו את זה: