Tag Archives: כדאי לקרוא

די כבר עם הפמיניסטיות הקיצוניות

22 מאי

כל פעם שאני נתקל בדיון שעוסק באפלייה בין נשים וגברים בישראל או בכל מקום אחר אני חוזה בתופעה משונה: הדין נוטה להתפצל מהנושא המקורי שלו לתת שיח שמדבר על מה שמכונה "פמיניזם קיצוני". מי שחושב שאישה רשאית לדרוש תנאים חברתיים וכלכליים שווים לזה שמקבל הגבר מוגדר כקיצוני, ואישה המחזיקה בגישה זו זוכה לכינויים כמו לסבית ומסרסת. עכשיו, החוכמה היא להתמודד תמיד עם טיעון מכובס. כי לבוא ולומר שאישה המבקשת תנאים שווים היא קיצונית נשמע הזוי וחשוך, ואף אחד לא רוצה לצייר את עצמו ככזה. אבל לקחת נשים שמתעצבנות על דברים "קטנים" ו"שוליים" ולהציג אותן כהזויות? זה, זה סבבה.

אנשים "לא מבינים" למה יש פמיניסטים ופמיניסטיות שלא אוהבים משפטים כמו "תעזור לה בעבודות הבית" או מנהגים כמו פתיחת דלתות בפני נשים. זה הרי חביב וג'נטלמני, אז מה הבעיה? אז זהו, שהבעיה היא המסרים שעומדים מאחורי משפטים ומנהגים כאלה ודומים להם. אלה מסרים סמויים שאומרים שעבודת הבית היא מלאכתה הבלעדית שלהאישה ושאישה חלשה מדי מכדי לפתוח לעצמה את הדלת. כל הגינונים הג'נטלמניים האלה היפים כביכול מקורם בחברה שניסתה למשטר ולהגביל נשים ולצמצם גם את המקום שהן תופסות במרחב. זה לא אומר שאסור לכם לפתוח דלת אגב, זה רק אומר שאתם צריכים להבין מה המסר שעומד מאחורי זה ולהבין כשאישה מסוימת אומרת לכם שהיא לא אוהבת את זה. וזה שהמנהגים האלה נראים לכם רומנטים לא אומר שלא כדאי לוותר עליהם, בטח כשאתם מבינים את המשמעות האמיתית שלהם.

אנחנו אוהבים לחשוב שנשים זוכות לשוויון בתעסוקה אבל מתי בפעם האחרונה שמעתם על גבר שנשאל בראיון העבודה שלו אם הוא מתכוון להביא ילדים בקרוב? אישה שמבקשת שלא ישאלו אותה על כוונתה להיכנס להריון אינה קיצונית. ומהיכן מגיע המנהג המגונה לשלוח יד באופן טבעי ולגעת בבטנה של אשה הרה כאילו הילד שמתבשל בפנים הפך את גופה לשטח ציבורי? אישה הרה שאינה מוכנה שיגעו בה אינה מוזרה, היא נוהגת כמו כל אדם אחר שלא מעוניין בידיים זרות  על גופו, ויהיו אלה ידים של זרים גמורים, קולגות או קרובי משפחה. אישה שלא מוכנה לאמץ את שם משפחתו של בעלה אינה מוזרה, היא פשוט לא רוצה למחוק חלק מאישיותה ולהפוך לאחת מאותם "נשים נעלמות" שלא ניתן לאתר אותן עוד. אז למה להרים גבה, הרי הייתם מתפלאים עוד יותר אם הייתם שומעים על גבר שמאמץ את שם משפחתה של אשתו.

אלה לא דברים קטנים ושוליים, זו לא "פלסטיקה". השפה והמנהגים שלנו מושרשים עמוק בחברה שנשלטת, מנוהלת ומעוצבת על-ידי גברים. השוביניזם מושרש עמוק בתוך גינוני החברה שלנו, ויציאה נגד גינונים אלה אינה מוזרה או קטנונית, היא יציאה נגד המבנה הבסיסי של החברה. וזה, למעשה, מה שבאמת מפחיד אנשים. בני אדם הם שמרניים באופיים, הם סולדים משינויים גדולים ומפחיד אותם לחשוב על היפוך המבנה החברתי בו הם חיים. וצריך להפוך את המבנה החברתי הזה כי הוא מפלה ודפוק ולא הוגן ליותר מ-50% מהאנשים שחיים בו. לכן ההתעקשות הזו על מילים היא אכן סמנטיקה, אבל סמנטיקה במשמעות המקורית שלה – זו שעוסקת במשמעות הנסתרת של מילים והסמלים וההקשרים שעומדים מאחוריהן. ההתעקשות הזו היא היא מלחמה על השפה, על משמעות, על אבני היסוד שמעצבים את החברה בה אנחנו חיים. אז בפעם הבאה שאישה, או גבר, עושים לכם פרצוף על משפט שאמרתם בטענה שהוא סקסיסטי אל תסתכלו עליהם כהזויים, תבינו שאתם מקרינים אפליה שיצוקה לתוך השפה בה השתמשתם.

פמיניזם הוא קיצוני רק במובן הזה שהוא שואף לעשות שינוי קיצוני בחברה, כי נדרש שינוי כזה. אי השוויון והאפלייה מובנים כל-כך עמוק שקשה לנו לראות אותם. אין דבר כזה פמיניסטית קיצונית בדיוק כמו שאין דבר כזה "אני בעד שיוויון נשים אבל אני לא פמיניסטית". הפמיניזם מתנגד להיררכיות, כל היררכיות, לא רק בין גברים ונשים אלא גם בין לבנים ושחורים, יהודים וערבים או אשכנזים ומזרחיים. פמיניסט ופמיניסטית הם לא קללות, הם תארי כבוד שמעידים כי אתם בעד שוויון בסיסי ואמיתי ולא מוכנים לקבל את תכתיבי החברה והמנהגים המפלים שמובנים לתוכה, אחרי מאות ואלפי שנים של דומיננטיות של מין אחד בלבד. שאו את התואר הזה בגאון.

ליאור, פמיניסט גאה.

זוכרים את המתים, מפקירים את החיים

18 אפר

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הגיע. כבכל שנה, שידורי הטלוויזיה מוקדשים לנופלים והחללים. כבודם של אלה במקום מונח, אבל מה עם האנשים שנשארו מאחור? נראה כאילו עבור המדינה, לאנשים ששכלו את בני משפחותיהם אין זכות קיום אלא כגלעד חי למי שאינו עוד איתם. כך יתומי צה"ל זוכים להתעלמות מהמדינה ונאלצים לתבוע את עלבונם. כך אלמנות צה"ל נאלצו במשך שנים לשים את חייהן בהקפאה, שכן נישואים מחודשים ישללו מהן את קצבאותן, כאילו לפתע הפצעים הגלידו כולם וכאילו אין צורך לתמוך יותר כלכלית בילדי הנופלים. כך משפחותיהם של נפגעי פעולות האיבה נאלצות להילחם על עצם הלגיטימות שלהן להתאבל.

אך מה אם מי שנפקדים לגמרי מיום הזיכרון? מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר למעט חייהם? קל לנו לזכור את המתים ולהביט ברחמים על המשפחות, אך קשה לנו כחברה לתת כתף לאלה ששילמו בגופם ובנפשם ונשארו בחיים. לפצועי צה"ל ופעולות האיבה אין "יום" משלהם. הם ממשיכים לחיות בינינו, ואנחנו עיוורים אליהם ולסבלם. כחברה, קל לנו יותר לרומם על נס את המתים, קשה לנו לתמוך בפצועים שזקוקים לעזרתנו הרבה יותר ממי שכבר מזמן נטמן באדמה. במדינה כל-כך שבעת מלחמות ופיגועים אנחנו עדיין מסתכלים מוזר על מצולקים, קטועי גפיים ופגועי נפש. אולי הם מזכירים לנו כמה אנחנו שבריריים, אולי האתגר שהם מציבים בפנינו כחברה הוא קשה. אך הם זקוקים לנו יותר מכל – הם שילמו בגופם ובנפשם ושלא מרצון עבור היותנו כאן, ונהנו מהטיפול ה"חם" של המערכת הביטחונית.

הבקשה שלי היא קטנה. אני לא מזלזל בחללים, אני רק מבקש לזכור את אלה שנשארו מאחור וממשיכים להיאבק על זכותם לחיים תקינים, על הזכות לאושר. חישבו גם עליהם ותנו להם כתף. אלה שהלכו ואינם עוד הרי לא זקוקים לה.

זוועת חדר כושר בשם גרייט שייפ (great shape)

24 ינו akeg, cc-by-sa

הסיפור הזה נגמר אמנם כבר לפני כשלושה-ארבעה חודשים, אבל רק עכשיו הזדמן לי לשבת ולכתוב עליו. הייתי לקוח של רשת מועדוני הכושר גרייט שייפ (great shape) ממועד שחרורי בצה"ל בשנת 2004 ועד השנה האחרונה (2008). שלוש שנים הייתי מנוי באחד מסניפי הרשת באזור השרון והייתי יחסית מרוצה. אמנם המחיר היה מעט גבוה יחסית למועדוני כושר עצמאיים ונטולי רשת, אבל המכשור היה מוצלח, המאמנים אדיבים ושעות הפתיחה נוחות.

לפני כשנה וחצי עברתי להתגורר עם זוגתי בעיר תל אביב וכתוצאה מכך העברתי את המנוי שלי מסניף גרייט שייפ (great shape) הרגיל שלי לסניף תל אביב ברחוב אבן גבירול 68 (סמוך לכיכר רבין). כמי שהיה רגיל למרכזי הקניות של ה"פריפריה" היחסית של השרון די הופתעתי מהגודל, שלא לומר הקוטן, של המקבילות התל אביביות. מגה, שופרסל, הום סנטר – הסניפים התל אביבים היו כולם קטנים ומצ'וקמקים יותר מאלה שהכרתי. סניף תל אביב של גרייט שייפ (great shape) לא היה שונה מכך – קטן יותר, צפוף יותר ועם פחות מכשירים. אבל הרבה יותר קרוב לבית מן הסתם מהסניף בשרון. העברתי את המנוי שלי שהיתה לו עוד שנה של התחייבות וזוגתי רכשה מנוי משלה במועדון.

אחרי מספר חודשים של שימוש מאסנו בחדר הכושר. הצפיפות היתה רבה מדי, התורים למכשירים בשעות ההגעה שלנו היו ארוכים מדי ובמכון לא היו מספיק מכשירי אירובי מהסוג שאנו משתמשים בו. ביקשנו לבטל את המנויים. למי שלא יודע, חדרי הכושר עושים צרות צרורות למי שמבקש לבטל מנוי. התשובה המיידית היא "אי אפשר" והדרך היחידה שבאמצעותה ניתן לבטל מנוי היא באמצעות אישור רפואי מרופא. הפתרון של גרייט שייפ תל אביב (great shape) לבעיה היתה "תמכרו את המנוי".

אנחנו לא היינו מעוניינים לעבוד עבור גרייט שייפ (great shape) תל אביב או גרייט שייפ (great shape) בכלל, וביקשנו לבטל את המנוי ולהשיב לנו את כספינו. בעקבות הסירוב הגשנו תלונה למועצה הישראלית לצרכנות, ולאחר דין ודברים וחלופות מכתבים שארכו מספר חודשים המועצה הורתה לסניף גרייט שייפ תל אביב (great shape) לשנות את אופי הפעילות במקום – או לבטל לנו את המנוי.

אבל, כמובן שזה לא שכנע את גרייט שייפ תל אביב. אחרי מספר שיחות טלפון ולאחר ששום דבר לא התקדם החלטתי ללכת שוב למכון באבן גבירול בעצמי, כדי לבטל את המנוי. דרשתי לדבר עם מנהלת הסניף (שכמובן לא היתה במקום) ולבסוף דיברתי עם סגנית מנהלת סניף תל אביב, שלמרות שהצגתי בפניה את המכתב של המועצה לצרכנות – סרבה לבטל לנו את המנויים.

התחלתי לצעוק. דרשתי את ביטול המנוי, וידאתי שיתר הלקוחות שהיו בגרייט שייפ תל אביב אבן גבירול 68 (great shape) ישמעו את מה שאני אומר. התקשרתי למועצה לצרכנות והעליתי את מי שטיפלה בתלונה שלי על הקו (וידאתי מראש שאלה שעות המענה הטלפוני). הגברת מהמועצה שוחחה עם סגנית המנהלת, שעדיין סרבה לבטל לי את המנוי. הודעתי לסגנית מנהלת סניף גרייט שייפ תל אביב (great shape) אבן גבירול, סמוך לכיכר רבין, שאני לא עוזב את הסניף עד לביטול המנוי. היא איימה בהזמנת משטרה. אמרתי לה "תפדאלי" ותיארתי לה את כותרת הידיעה האפשרית בעיתון ביום המחרת.

לבסוף, סגנית מנהלת הסניף העלתה מולי טלפונית את סמנכ"לית התפעול של רשת גרייט שייפ (great shape), שהבטיחה לי לטפל אישית בעניין. לאחר כחודש המנוי אכן בוטל. אני וזוגתי זוכינו לאחור בסכום מכובד ביותר, כמובן לאחר מספר שיחות טלפון נוספות עם סמנכ"לית התפעול של רשת גרייט שייפ (great shape).

אז מה המטרה שלי בסיפור הזה? ראשית, הוצאת קיטור, כמובן. שנית, אני רוצה שכמה שיותר אנשים ידעו על טיב השירות של סניף תל אביב אבן גבירול 68 של גרייט שייפ (great shape) ושל הרשת בכלל מבחינת מדיניות ביטול המנויים. אני רוצה שידעו עד כמה הם קשים ורעים, במיוחד כשהרשת יוצאת בחוצפתה בקמפיין בו היא מבטיחה כצ'ופר לאפשר למנויים לבטל את המנוי אם הם לא מרוצים. חוצפה בעייני שדבר שאמור להיות טבעי ובסיסי מוצג כבונוס ועוד מותנה בזמן. בעיקר כשהמציאות הרגילה שונה כל כך.

בנוסף, ישנה לצערי המסקנה הבלתי נמנעת. נותני השירות מבינים רק כח. עד שלא התנחלתי, בכח, בסניף גרייט שייפ תל אביב (great shape), דבר לא השתנה. לא עזרו המכתבים של המועצה לצרכנות, האיומים בתביעה (שלא באמת רציתי להסתבך איתה כמובן) והצעקות. עד שלא התנחלתי במשרדי החברה ולא הסכמתי להתפנות – דבר לא קרה.

הייתי רוצה לקוות שברשת שינו בינתיים את המדיניות שלהם, אבל אני בספק גדול. אני מקווה שלקוחות נוספים ילמדו מהחוויה הלא נעימה שלי ויסיקו את המסקנות המתבקשות.

שובו של איש האשכולות – או – 4 דפיקות ו-180 שקל

19 פבר

Karmalize (CC by-sa)אין ספק שאני במקצוע הלא נכון: אתמול גיליתי שעבור 4 מכות עם פטיש אפשר להרוויח 180 שקל. מדהים. מה קרה? המנעול של ידית ההילוכים ברכב הישן והחבוט שלי התקלקל, ופשוט לא הצלחתי לפתוח אותו. ניסיתי שוב ושוב, העמסתי על המנעול כמויות אדירות של WD40, משכתי את המנעול החוצה בכל הכוח – וכלום. בבוקר הזמנתי פורץ מנעולים. המנעולן, בחור נחמד, נטל את ארגז הכלים שלו, הוציא את הפטיש, נתן חצי מבט במנעול, 4 דפיקות קלות בצד – והמאסטרכארד שלי מעביר 180 שקל לחשבונו. אין מלים.

זה מין קטע כזה. תמיד הטיפו לנו שמקצועות טכנולוגיים הם העתיד, ששם עושים כסף, ש"ידע זה כוח". חבל רק שלא אמרו לנו לאיזה סוג של "ידע" בדיוק הכוונה. ה"ידע" של לפרוץ מנעול, של להחליף פיוז בטלוויזיה, של לתקן את המנוע של הרכב – של כל הדברים הקטנים והלא ממש מתוחכמים שבעידן של התמחות כמו שאנחנו חיים בו פשוט אין לנו שום סיכוי לדעת את כולם. כלומר, אני מניח שגם המנעולן קצת אובד עצות כשהטלוויזיה שלו מתקלקלת או הצנרת שלו מתפוצצת והוא נאלץ להזמין איש מקצוע, שיכול בעצם לספר לו מה שהוא רוצה. אבל עדיין, בתור מישהו שלא יודע לא לפרוץ מנעולים, לא לתקן מנוע ולא לטפל בצנרת – זה מבאס. וזה לא רק זה, יש עוד.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: