Tag Archives: חינוך

יש אנשים שלא צריכים לקבל רשיון נהיגה

26 מאי

אין לי שום דבר אישי נגד מר צמח חמוס מטבריה, באמת, אבל אני ממש לא רוצה להיתקל בו על הכביש. בכל זאת, אדם שהצליח להיכשל 28 פעמים בטסט הוא כנראה לא נהג כל-כך טוב, מה לעשות. אז בניסיון ה-29 הוא פתאום הצליח לעבור את הטסט. באמת סיבה לחגיגה. בעיקר חגיגה על הכביש.

אם אדם נכשל במבחן נהיגה כל-כך הרבה פעמים כנראה שיש משהו בעייתי בנהיגה שלו. לא ברור לי איך נותנים לאיש כזה רישיון, אפילו אם פעם אחת איכשהו התפלק לו טסט מוצלח. הרי טסט הוא לא כזה דבר מסובך, רובנו מצליחים לצלוח אותו אחרי שניים, שלושה או מעט יותר נסיונות, אבל לא 29. בכלל, אני לא מבין את השמחה של החברים של צמח לעבודה – אתם באמת רוצים לפגוש אותו על הכביש בדרך למשרד?

הסיפור הקטן הזה מטבריה הוא מן הסתם סימבולי. המדינה הזו לא ממש מתאמצת כדי להוריד מהכביש נהגים מסוכנים, וודאי לא למנוע מהם לעלות על הכביש מלכתחילה. שוב, אין לי שום דבר אישי נגד צמח, אבל הוא מסמל תופעה. רשיונות נהיגה כאן מחולקים בקלות רבה מדי, בלי לחשוב על זה שמדובר ברשיון להרוג (ובחיי שאני לא אוהב לצטט את חיים הכט). גם קורס הנהיגה המונעת הוא בדיחה – אתה חייב לבוא, אבל אתה לא חייב להקשיב.

אז מה אני רוצה? אני רוצה שיעשו לצעירים בעיות לקבל רשיון נהיגה, אני רוצה שיוציאו להם את המיץ ויוודאו שהם נהגים טובים ואחראים לפני שהם מקבלים רשות לשבת מאחורי הגה. אני רוצה שהם יתורגלו קודם בסימולטור על יבש לפני שהם בכלל מתיישבים ליד מורה הנהיגה, ולא, ניד פור ספיד לא נחשב לתחליף הולם. אני רוצה שנבחן יצטרך לעבור יותר מטסט אחד בשביל לעבור ואני רוצה שמורה נהיגה באמת ילמד צעירים איך לנהוג, לא רק איך לעבור טסט. אני רוצה שנהגים מסוכנים יורדו מהכביש עכשיו, לא אחרי שיעשו עוד טעות ועוד אחת ויהרגו מישהו. אני רוצה שנהגים שכבר קיבלו רשיון יחויבו במבחן מעשי אחת לתקופה כדי לוודא שהם לא הפכו לכל כך מסוכנים שהם אפילו לא מסוגלים לעבור אותו. ואני רוצה שמי שלא הצליח לעבור טסט מספר סביר של פעמים שייקבע בחוק לא יוכל לקבל אותו, כי מה לעשות, כנראה שהוא לא נהג מספיק טוב.

ואם על הדרך אפשר לוודא שמורי הנהיגה יפסיקו לשלוח ידיים לנערות בנות 17, זה בכלל יהיה סבבה.

צאו לי מהצלחת

1 אפר

 (ליאור)

1. חמצגר

החוק החדש שאוסר על רשתות המזון לא רק להציג חמץ בפסח אלא ממש מונע את המכירה שלו בקופה הוא חתיכת חוצפה של כפייה דתית שעצבנה אותי כפי ששנים לא התעצבנתי על כפייה. אני דווקא שומר חמץ באופן עקרוני, אבל בגבולות הסביר – אני לא אוכל לחם, פיתות ומוצרי חמץ ברורים, אבל לא ממש אכפת לי אם על ממרח העגבניות המיובשות שלי יש חותמת של כשל"פ. אתמול ניסיתי לעשות קניות עם אשתי בסניף חצי חינם בפתח תקווה. מדפים שלמים היו מכוסים ומוסתרים, כולל מיני ממרחים ומוצרים שכל קשר ביניהם לבין חמץ מקרי ביותר. כשהגענו איתם לקופה, הקופאית פשוט לא הצליחה להעביר אותם בקופה.

נכון, היו סימנים מקדימים, היו דיבורים על זה שהנחייה / תקנה / חוק חדשים לא יאפשרו את העברת החמץ בקופות, אבל זה עבר לידי. זה היה מעצבן כששמעתי על זה, אבל לא האמנתי שזה באמת יקרה. בכל זאת, אנחנו לא אירן. ופתאום זה אמיתי, ממשי – הכפייה הדתית בשליחות הרב מצגר נכנסה לי עמוק לצלחת ותפסה אותי בגרון כפי שאף אוטובוס בשבת לא עשתה. אני עצבני, אני רעב, ואני כועס שהייתי צריך לנסוע לטיב טעם ולשלם 40% יותר על פאקינג ממרח.

אנחנו עושים עוד ועוד צעדים בדרך למטה, ואני כבר מתחיל לתהות אם יש בכלל אפשרות לעצור את ההידרדרות הזו.

2. לא מצחיק

מישהו באגודת הסטודנטים חשב שזה יהיה משעשע לשלוח לציבור הסטונדטים בחופשת הפסח הודעה לפיה מיד אחרי פסח יוצאים בשביתת מחאה. אמנם מהר מאוד התברר שזו מתיחה, אבל החוצפה של האגודה פשוט מרתיחה את הדם. אנחנו לא כלי משחק של ילדים שרוצים להיות פולטיקאים, ובטח לא שורה בבדיחה של קומיקאי גרוע. אי אפשר לבוא לסטודנטים שבעי שביתות שכבר איבדו כמה וכמה חופשות קיץ לטובת שביתות שלא השיגו את המטרות שלהן, ולצחוק שיוצאים בעוד שביתה. זה כבר לא מצחיק וזה דומה לצעקת "זאב, זאב". ב-ynet מדווחים שיו"ר האגודה לא עונה לטלפונים מאז המתיחה. בצדק. מי שאחראי לבדיחה הלא מוצלחת הזו שהצליחה אנשים רבים צריך לתת את הדין. לא מספיק שהאגודה מטרטרת אותנו בלי הישגים אמיתיים, היא עוד מעיזה לצחוק אותנו. חוצפה. אין מילה אחרת.

למה ג'ודו הוא הספורט הכי טוב לילד שלך

31 מרץ

גידי

גילוי נאות – אני לא רופא, מאמן כושר, מורה, הורה, או שום בר-סמכא. כל מה שאני כותב כאן הוא לחלוטין מנסיוני האישי ומדיונים שערכתי בנושא עם אנשים מוסמכים ממני, יש לי מעט נסיון בהדרכת ילדים ובני נוער, אבל לא משהו רציני מספיק. אולם, בין אלו שהסכימו איתי נמצאת בין השאר מנהלת מחלקת התפתחות הילד באחד מבי"ח בארץ. הפוסט הזה נכתב בעיקר לבנים רק כי הוא בנוי במידה רבה על הנסיון שלי כבן, אני כמובן תומך בג'ודו לבנות מאוד, פשוט יותר קשה לי לקבוע שם דעה נחרצת.

2 הערות חשובות – 1. כל ספורט עדיף לילד שלכם משום ספורט; 2. כל ספורט שתבחרו ייפול ויקום על המאמן קודם כל, מאמן טוב יצליח לעורר אש בילדים ולעניין אותם. מאמן רע, יכול להפוך את הספורט הכי מגניב בעולם לחוויה לא כיפית – מאמן זה הדבר הראשון שבודקים כשבוחרים פעילות לילד.

טוב, עכשיו שסיימנו עם הדברים האלה, אני רק אוסיף שברור לי שהבלוג הזה הוא לא המקום הנכון לפוסט כזה, אבל אין מה לעשות, זה הבלוג היחיד שיש לי, חוץ מזה שאני לא מאמין שהקורא שלנו מורכב מיותר מדי הורים לילדים צעירים – אבל זאת עדיין דעתי והחלטתי לפרסם אותה בכל זאת. אז למה ג'ודו? התשובה תתייחס לשלוש נקודות מרכזיות.

1. בג'ודו לומדים ליפול –  הדבר הראשון שלומדים באימון ג'ודו הראשון הוא ליפול נכון, ואף אחד לא נופל יותר טוב מג'ודוקא. בספורט שעיקר העניין בו הוא להטיח את היריב בעוצמה רבה על הקרקע, ליפול נכון, כדי לא להפצע ולהמשיך לעבוד הוא הבסיס להכל. הורה שלא מבין את החשיבות של המיומנות הזאת לילד שלו, מאבד די הרבה נקודות כאן. ילדים קטנים מטפסים, קופצים, רצים ולעיתים לא רחוקות נופלים. אין מנוס מזה, הם עוד לא רגילים למימדים של הגוף שלהם, יש להם המון אנרגיה והם ייפלו יותר פעמים משאתם רוצים לחשוב. ילד שיודע ליפול נכון ולא להפצע, או להפחית את הפציעה שלו יקבל ממכם מתנה אדירה – במידה גדולה זה גם מתנה לכם, זה מאוד משקיט חלק מהדאגות לדעת שהקטנתם דרסטית את הסיכויים לפציעה מנפילה. כל זה בניגוד לאומנויות לחימה אחרות, שבהן הדגש על הנפילה הוא מינורי אם קיים בכלל.

 2. תחרות בריאה – יש הרבה הורים היום שמפחדים מהרעיון של תחרות, לא רוצים שהילד יפסיד וייתאכזב מהפעילות שלו. אני לא מסכים עם הגישה הזאת. לדעתי, צריך לעודד ילדים להתחרות, הלקחים שילדים מפיקים מלנצח כתוצאה מעבודה קשה וגם להפסיד למרות שהם נתנו את המקסימום הם אדירים. המבחן האמיתי כאן הוא להורה, אתה צריך להיות מסוגל לעודד את הילד שלך כל הזמן, כשהוא מנצח או מפסיד ולזכור שכל עוד הילד שלך נתן את המקסימום זה המון, לעלות על המזרן נגד יריב זה לא קל, במיוחד לילד. במקרה הזה אני רוצה לציין סיפור נחמד, מספרים שמשפחת גרייסי האגדית מברזיל היו מאוד מעודדים את הילדים להתחרות, הם אמרו כשילד זוכה קונים לו מתנה, כשהוא מפסיד, קונים לו שתיים. זה במידה רבה מתחבר לגישה שלי. בניגוד לאומנויות לחימה אחרות שבהן התחרות היא לא אחידה, בג'ודו יש אבטחת איכות עד לרמה האולימפית – דבר שאגב מבטיח שאם תעברו דירה או תצאו לשליחות בחו"ל, הילד יכול להמשיך להתאמן גם שם, הג'ודו הוא אותו ג'ודו.

3. הגנה עצמית – אוקיי, השארתי את הנושא הזה לסוף בכוונה, ראשית אני מצהיר באופן מוחלט שלדעתי האישית והלא מוסמכת, ג'ודו כאומנות לחימה היא אולי האומנות המוצלחת ביותר שיש ולא נכנס ללמה. מעבר לזה, אני כמובן לא תומך באלימות בין ילדים או בכלל, אבל אני לא משלה את עצמי שילדים לא רבים ומגיעים למכות לפעמים בבי"ס. הלאה, לכל מי שזוכר איך ילדים הולכים מכות בבי"ס, מדובר הרבה יותר בצורה של התגוששות סטייל ג'ודו או היאבקות, מאשר איזה קרב טכני סטייל אגרוף או קראטה, ועדיף ככה אגב, אני מעדיף שילד אחד יחזיק את השני על הקרקע משהוא ייתן לו אגרוף נוק-אאוט א-לה טייסון. בג'ודו, בניגוד להרבה אומנויות לחימה אחרות יש דגש ניכר על ראנדורי (=קרב/עבודה חופשית), מדובר על בדיקה תחת לחץ של הטכניקות, בלי אמונות טפלות של אגרופים למפתח הלב שהורגים במכה אחת אבל לא מתרגלים אותם אף פעם.

לסיכום, הוצגה כאן דעתי הצנועה, לדעת מומחה אתם יותר ממוזמנים לקרוא כאן את המאמר של מאמן הג'ודו האגדי יונה מלניק (דאן 7, מתחרה אולימפי והאתלט הראשון שהביא לארץ מדליות בינלאומיות, וכגילוי נאות – גם המאמן שלי). אני מקווה שמצאתם את דעותיי רלוונטיות ושיהיה לכולנו חג שמח.

לכל מי שתוהה איך ג'ודו יכול להראות בשיאו המגניב ביותר, מוזמן לגשת לכאן: לינק לכמה מרגעי הג'ודו הטובים שראיתי בחיי

ללמוד במכללה

31 ינו

idcבויכוח שכיח למדי אני מוצא את עצמי מגן על האוניברסיטאות בארץ בפני טענות מפתיעות כמו, "למה לבן-אדם ללמוד באוניברסיטה אם הוא יכול ללמוד בבינתחומי?". אז בואו נבהיר כמה דברים, האחד והכי חשוב, אנשים שלא מתקבלים לאוניברסיטה הולכים ללמוד בבינתחומי, לא להפך. מה זה אומר? בדרך כלל זה אומר שאתה מקבל אנשים עם נתוני כניסה נמוכים יותר. פועל יוצא, זה ירידה ברמת המוסד.

כן, זה ככה פשוט. לא, כמויות אדירות של כסף לא ייפתרו את המצב, זה יצמצם את הפער הקיים בין רמת המכללה לרמת האוניברסיטה, בוודאי, זאת הרי כלכלה חופשית בפעולה. אני יודע שיש להם כיסאות נוחים יותר ומרצים מעולים וחדרים יותר חדשים, הם הרי משלמים פי 3 יותר מאיתנו, מגיע להם משהו על זה. אבל הדבר השני שמגיע להם זה תואר שיותר קל להשיג אותו. הציונים שם גבוהים יותר נוטים להגיד לי, נכון, אבל אם מרצה נותן מבחן שבאמת בוחן את הרמה כמו באוניברסיטה אז כמה 60%-70% נכשלים? ואז אתם יודעים מה קורה למרצה? מפטרים אותו? אז בואו נעשה ניסוי מחשבתי ביחד.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: