גידי
גילוי נאות – אני לא רופא, מאמן כושר, מורה, הורה, או שום בר-סמכא. כל מה שאני כותב כאן הוא לחלוטין מנסיוני האישי ומדיונים שערכתי בנושא עם אנשים מוסמכים ממני, יש לי מעט נסיון בהדרכת ילדים ובני נוער, אבל לא משהו רציני מספיק. אולם, בין אלו שהסכימו איתי נמצאת בין השאר מנהלת מחלקת התפתחות הילד באחד מבי"ח בארץ. הפוסט הזה נכתב בעיקר לבנים רק כי הוא בנוי במידה רבה על הנסיון שלי כבן, אני כמובן תומך בג'ודו לבנות מאוד, פשוט יותר קשה לי לקבוע שם דעה נחרצת.
2 הערות חשובות – 1. כל ספורט עדיף לילד שלכם משום ספורט; 2. כל ספורט שתבחרו ייפול ויקום על המאמן קודם כל, מאמן טוב יצליח לעורר אש בילדים ולעניין אותם. מאמן רע, יכול להפוך את הספורט הכי מגניב בעולם לחוויה לא כיפית – מאמן זה הדבר הראשון שבודקים כשבוחרים פעילות לילד.
טוב, עכשיו שסיימנו עם הדברים האלה, אני רק אוסיף שברור לי שהבלוג הזה הוא לא המקום הנכון לפוסט כזה, אבל אין מה לעשות, זה הבלוג היחיד שיש לי, חוץ מזה שאני לא מאמין שהקורא שלנו מורכב מיותר מדי הורים לילדים צעירים – אבל זאת עדיין דעתי והחלטתי לפרסם אותה בכל זאת. אז למה ג'ודו? התשובה תתייחס לשלוש נקודות מרכזיות.
1. בג'ודו לומדים ליפול – הדבר הראשון שלומדים באימון ג'ודו הראשון הוא ליפול נכון, ואף אחד לא נופל יותר טוב מג'ודוקא. בספורט שעיקר העניין בו הוא להטיח את היריב בעוצמה רבה על הקרקע, ליפול נכון, כדי לא להפצע ולהמשיך לעבוד הוא הבסיס להכל. הורה שלא מבין את החשיבות של המיומנות הזאת לילד שלו, מאבד די הרבה נקודות כאן. ילדים קטנים מטפסים, קופצים, רצים ולעיתים לא רחוקות נופלים. אין מנוס מזה, הם עוד לא רגילים למימדים של הגוף שלהם, יש להם המון אנרגיה והם ייפלו יותר פעמים משאתם רוצים לחשוב. ילד שיודע ליפול נכון ולא להפצע, או להפחית את הפציעה שלו יקבל ממכם מתנה אדירה – במידה גדולה זה גם מתנה לכם, זה מאוד משקיט חלק מהדאגות לדעת שהקטנתם דרסטית את הסיכויים לפציעה מנפילה. כל זה בניגוד לאומנויות לחימה אחרות, שבהן הדגש על הנפילה הוא מינורי אם קיים בכלל.
2. תחרות בריאה – יש הרבה הורים היום שמפחדים מהרעיון של תחרות, לא רוצים שהילד יפסיד וייתאכזב מהפעילות שלו. אני לא מסכים עם הגישה הזאת. לדעתי, צריך לעודד ילדים להתחרות, הלקחים שילדים מפיקים מלנצח כתוצאה מעבודה קשה וגם להפסיד למרות שהם נתנו את המקסימום הם אדירים. המבחן האמיתי כאן הוא להורה, אתה צריך להיות מסוגל לעודד את הילד שלך כל הזמן, כשהוא מנצח או מפסיד ולזכור שכל עוד הילד שלך נתן את המקסימום זה המון, לעלות על המזרן נגד יריב זה לא קל, במיוחד לילד. במקרה הזה אני רוצה לציין סיפור נחמד, מספרים שמשפחת גרייסי האגדית מברזיל היו מאוד מעודדים את הילדים להתחרות, הם אמרו כשילד זוכה קונים לו מתנה, כשהוא מפסיד, קונים לו שתיים. זה במידה רבה מתחבר לגישה שלי. בניגוד לאומנויות לחימה אחרות שבהן התחרות היא לא אחידה, בג'ודו יש אבטחת איכות עד לרמה האולימפית – דבר שאגב מבטיח שאם תעברו דירה או תצאו לשליחות בחו"ל, הילד יכול להמשיך להתאמן גם שם, הג'ודו הוא אותו ג'ודו.
3. הגנה עצמית – אוקיי, השארתי את הנושא הזה לסוף בכוונה, ראשית אני מצהיר באופן מוחלט שלדעתי האישית והלא מוסמכת, ג'ודו כאומנות לחימה היא אולי האומנות המוצלחת ביותר שיש ולא נכנס ללמה. מעבר לזה, אני כמובן לא תומך באלימות בין ילדים או בכלל, אבל אני לא משלה את עצמי שילדים לא רבים ומגיעים למכות לפעמים בבי"ס. הלאה, לכל מי שזוכר איך ילדים הולכים מכות בבי"ס, מדובר הרבה יותר בצורה של התגוששות סטייל ג'ודו או היאבקות, מאשר איזה קרב טכני סטייל אגרוף או קראטה, ועדיף ככה אגב, אני מעדיף שילד אחד יחזיק את השני על הקרקע משהוא ייתן לו אגרוף נוק-אאוט א-לה טייסון. בג'ודו, בניגוד להרבה אומנויות לחימה אחרות יש דגש ניכר על ראנדורי (=קרב/עבודה חופשית), מדובר על בדיקה תחת לחץ של הטכניקות, בלי אמונות טפלות של אגרופים למפתח הלב שהורגים במכה אחת אבל לא מתרגלים אותם אף פעם.
לסיכום, הוצגה כאן דעתי הצנועה, לדעת מומחה אתם יותר ממוזמנים לקרוא כאן את המאמר של מאמן הג'ודו האגדי יונה מלניק (דאן 7, מתחרה אולימפי והאתלט הראשון שהביא לארץ מדליות בינלאומיות, וכגילוי נאות – גם המאמן שלי). אני מקווה שמצאתם את דעותיי רלוונטיות ושיהיה לכולנו חג שמח.
לכל מי שתוהה איך ג'ודו יכול להראות בשיאו המגניב ביותר, מוזמן לגשת לכאן: לינק לכמה מרגעי הג'ודו הטובים שראיתי בחיי
תגיות: הגיגים, חינוך, תרבות
ג'וקים 
תגובות אחרונות