"אצלנו מדברים על 'לינץ' בחיילים' ומנתחים עד דק כמה ציוד לפיזור הפגנות היה ללוחמי השייטת, כאילו הבעיה היא טקטית: אם רק הג'ינג'י היה מביא את המפתח הנכון, הכל היה בסדר. בעולם, בכל תחנות הטלוויזיה שאני רואה מאתמול בבוקר ומכל אתר אינטרנט, עולה תמונה של מדינה כוחנית, שהפתרון היחיד שלה לכל בעיה הוא אנטבה, ותחושת הקורבנות מעבירה אותה על דעתה." (עפר שלח, מעריב)
אני לא רוצה להתעסק בשאלה אם הפשיטה על המרמרה היתה מוצדקת לא, אם היו צריכים לעצור אותם בכלל או לתת למשט להגיע לעזה או אם היה צריך להשתמש בטכניקה אחרת. כמו שכותב שלח, זה לא רלבנטי, זה לא מה שמסתכלים עליו בעולם וזה לא מה שימנע מישראל לחזור על טעויות אחרות בעתיד. כי הבעיה, כמו שמציין שלח, היא תחשות הקורבנות. אנחנו עדיין חיים טראומה. לא משנה אם זו טראומת השואה, מאורעות תרפ"ט או כל דבר אחר, ישראל היא מדינה בטראומה. וככזו, היא מגיבה בכוחניות ובאלימות.
מאז שהיינו ילדים טפטפו לנו את המיתוס של מעטים מול רבים, של דוד הקטן שמנצח את גוליית הענק. גם היום, יותר מ-60 לאחר הקמת המדינה, אנחנו עדיין רואים את עצמנו ככאלה. קשה לנו להודות בכך, כי הרי מי רוצה להכיר בעצמו כחלש ועלוב, אבל ככה אנחנו רואים את עצמנו, כיהודים מסכנים שנאלצו להגר לפלשתינה ולהתחיל מאפס. הצרה היא שאנחנו היחידים שעוד רואים את עצמנו כך.
מאז הניצחון ב-1967, בעולם מסתכלים עלינו אחרת. אנחנו כבר לא היהודי הקטן והנרדף שמנסה להתמודד מול ענקים. אנחנו מדינה חזקה, מפותחת טכנולוגית וכלכלית, שמתמודדת מול אוכלוסייה כבושה וחוליות טרור. לא צריך אותי כדי להגיד שלוחמה בארגוני גרילה אף פעם לא מצטלמת טוב, אבל איכשהו בישראל מצליחים לשכוח את זה. אז כן, אנחנו עדיין בסיטואציה של דוד מול גוליית, רק שאנחנו כבר לא האנדרדוג. ואנחנו לא רוצים להודות בזה.
למה אנחנו לא מודים בזה? כי נוח לנו לראות את עצמנו כחלשים, זה מעניק לנו לגיטימציה, לפחות בעיני עצמנו. אבל אני חושב שזה עמוק יותר מזה. אני חושב שאלפיים שנה בגלות הכניסו לנו לראש עמוק-עמוק את תפיסת הקורבן, ועדיין לא התנערנו ממנה. לא משנה כמה ניסו לבנות פה מודל של יהודי חדש, איכשהו אנחנו עדיין רואים בעצמנו את אותו יהודי קטן ועלוב שהגויים מתעמרים בו ומבצעים בו פוגרומים. הבעיה היא שהצלחנו, אנחנו כבר לא אותו יהודי חלש, אנחנו הישראלי החזק, מלח הארץ. צה"ל, שאמור היה "לזקוף את קומתנו הלאומית" הצליח מעל ומעבר. וקשה לנו להודות בזה.
ישראל, כחברה, כמדינה, מנהיגיה ואזרחיה, התרגלו כולם להסתכל על העולם מלמטה. מבקרים אותנו? אנטישמים. מפגינים נגדנו? גזענות. די, תפסיקו עם הטיעונים האלה, הם כבר מזמן לא לגיטימיים. אנחנו מדינה חזקה, גאה, גם אם יש לה אלף ואחת בעיות פנימיות. כל הבעיות האלה לא משנות בשדה הבינלאומי. רק כשנבין שמה לעשות, הצלחנו, אנחנו כבר לא קטנים ועלובים אלא גדולים וחזקים, נוכל באמת להתקדם. נוכל לבוא מעמדה של כוח ולהגיד "קטן עלינו". נוכל לנהוג בענווה כלפי המסכנים מאיתנו, ואני חושב שברור למי אני מתכוון.
הפלסטינים הם היהודים של היום. הם איפה שאנחנו היינו לפני 60 שנה, כשנאבקנו על הקמת מדינה. הם המדינה שבדרך ואנחנו המנדט הבריטי. כבר אמר אהוד ברק, אדם שאני בשום אופן לא מעריך אבל מבין כמה דברים בהיסטוריה צבאית: "אם הייתי פלסטיני הייתי חבר בארגון טרור" (בזיכרון חופשי). אז ברור שאני לא אומר שצריך לקבל ולהסכים לפעולות הטרור, אבל צריך להבין שהם הילד החלש. והם כאלה הרבה בגלל שאנחנו הילד החזק. ולא משנה כמה הטורקים עולים לנו על העצבים, העולם רואה בנו, לא בהם, את הבריון השכונתי. כי אנחנו חכמים יותר, ומצליחים יותר ועשירים יותר. רק שאם נמשיך ללכת באותה הדרך, זה לא יימשך לזמן רב. אנחנו נמשיך להיתפס כבריונים, רק בלי להיות עשירים ומצליחים יותר.
ג'וקים 
תגובות אחרונות