Tag Archives: הגיגים

אתם בעצמכם עוכרי ישראל, חבורת אטומים

5 יונ

אני לא מבין לאן המדינה הזו מדרדרת אם אפילו להפגין נגד הממשלה אי אפשר כאן. האנשים כאן כל כך שטופי מוח וציות עיוור שלא מסוגלים לקבל אפילו שמץ של ביקורת, של מחאה? איך הפכו כאן האנשים לעדה צייתנים ושתופי מוח שמקבלים בעיניים עצומות כל דבר שנציגי הממשלה אומרים להם? איך יכול להיות שעד שסופסוף מתארגנת הפגנת מחאה זורקים עליה רימון?

אני באמת שואל את עצמי לפעמים אם בכלל עוד יש לנו כאן תקווה, אם לא עדיף to cut our losses, ולהבין שדי, נכשלנו. שאיבדנו את המדינה לידיים קשוחות, קרות וחסרות כל רצון להקשיב לדעה אחרת. שלא מוכנות לקבל את מי שהוא לא בדיוק הן. ידיים גזעניות, שונאות. שמסרבות לקבל את האחר, שמסרבות להקשיב, שמסרבות לדיון שעמוק יותר מחילופי האשמות טוקבקיסטים.

אנחנו מדינה שוביניסטית, שסוגדת לכח ושונאת את האחר והשונה. שאנשיה לא מוכנים להביט אל מעבר לאפם שלהם. מדינה שצריכה טיפול נפשי, שבעיית ההתקרבנות שלה העבירה אותה על דעתה ושכל כך מרוכזת בטראומה האישית שלה שלא מוכנה לחשוב בכלל על הנזק שהיא גורמת בדרך לאחרים, שבסופו של דבר רק גורם לה נזק שוב.

כמובן שכל זה קורה אצל נתניהו, אדם שעשה לעצמו מקצוע משנאת האחר וליבוי יצרים ולהבות. אדם שלקח לעצמו מונופול על מה זה להיות יהודי, שעשה כל מה שהוא יכול כדי להעמיק שסעים, שהפך את זה למלחמה של "אנחנו" נגד "הם". יש בכלל עתיד למקום הזה?

מודעות פרסומת

חוזרים הביתה

18 מאי

טוב, ליאור כבר הסביר את חזרתנו לוורדפרס ולכן לא ארחיב, רק אציין שאם יש אדם שבאמת עוקב אחרינו והלך איתנו לבלוגלי וכעת חזר. אז אנחנו מאוד מעריכים אותך ומתנצלים על הטרטור, אנחנו באמת מעריכים אותך, תבוא נקנה לך גלידה. מעבר לזה, אני רק אציין שהמעבר חזרה היה ארוך בהרבה מהרצוי ולכן לא כתבנו כלום כבר הרבה מאוד זמן, את הנושא הבא רציתי לכתוב כשהוא התפרסם אבל הבלוג היה בחבלי לידה מחודשת ולכן זה אולי ירגיש קצת לא מעודכן.

בכל אופן, לאחר ההקדמה הארוכה, אני רוצה להתייחס למשהו שביבי אמר לפני כמה ימים. אני לא יודע אם מישהו זוכר, אבל ביבי דיבר על הבנייה ברמת שלמה ביחס לקשרים שלנו עם האמריקאים. הוא הבהיר (כמו שהוא הסביר לביידן, מסתבר) שעניין רמת שלמה למעשה רק אושר עכשיו והבנייה תחל עוד כמה שנים (לא זוכר את הציטוט המדוייק).

מה שאני לא מבין זה איך ביבי לא הרגיש טיפש כשהוא אמר את זה ואיך לאף אחד אחר זה לא דגדג? מה בעצם ביבי אומר – זה לא שיש שם עכשיו דחפורים, כבר הקבלן שילם מקדמות, העסיק עובדים, אני לא יכול לבטל בנייה כשהיא כבר עומדת להתחיל, אנשים מחכים לבתים האלה – זה היה יכול להיות כמעט לגיטימי. לא, ביבי למעשה אומר – מה זה משנה, הרי כל השיחות קרבה הזה זה בולשיט, כולם יודעים שאף פעם לא יהיה שלום ובינתיים אנחנו ממשיכים להשתלט על עוד שטח שהחוקיות שלו מוטלת בספק – הוא אמר את זה לקראת פתיחת שיחות הקרבה, איך זה נראה לך הגיוני?

אין לי ציפיות גדולות מביבי, אבל לצחוק על האמריקאים בפנים ככה? זה נשמע אפילו רע בשבילו.

למה ג'ודו הוא הספורט הכי טוב לילד שלך

31 מרץ

גידי

גילוי נאות – אני לא רופא, מאמן כושר, מורה, הורה, או שום בר-סמכא. כל מה שאני כותב כאן הוא לחלוטין מנסיוני האישי ומדיונים שערכתי בנושא עם אנשים מוסמכים ממני, יש לי מעט נסיון בהדרכת ילדים ובני נוער, אבל לא משהו רציני מספיק. אולם, בין אלו שהסכימו איתי נמצאת בין השאר מנהלת מחלקת התפתחות הילד באחד מבי"ח בארץ. הפוסט הזה נכתב בעיקר לבנים רק כי הוא בנוי במידה רבה על הנסיון שלי כבן, אני כמובן תומך בג'ודו לבנות מאוד, פשוט יותר קשה לי לקבוע שם דעה נחרצת.

2 הערות חשובות – 1. כל ספורט עדיף לילד שלכם משום ספורט; 2. כל ספורט שתבחרו ייפול ויקום על המאמן קודם כל, מאמן טוב יצליח לעורר אש בילדים ולעניין אותם. מאמן רע, יכול להפוך את הספורט הכי מגניב בעולם לחוויה לא כיפית – מאמן זה הדבר הראשון שבודקים כשבוחרים פעילות לילד.

טוב, עכשיו שסיימנו עם הדברים האלה, אני רק אוסיף שברור לי שהבלוג הזה הוא לא המקום הנכון לפוסט כזה, אבל אין מה לעשות, זה הבלוג היחיד שיש לי, חוץ מזה שאני לא מאמין שהקורא שלנו מורכב מיותר מדי הורים לילדים צעירים – אבל זאת עדיין דעתי והחלטתי לפרסם אותה בכל זאת. אז למה ג'ודו? התשובה תתייחס לשלוש נקודות מרכזיות.

1. בג'ודו לומדים ליפול –  הדבר הראשון שלומדים באימון ג'ודו הראשון הוא ליפול נכון, ואף אחד לא נופל יותר טוב מג'ודוקא. בספורט שעיקר העניין בו הוא להטיח את היריב בעוצמה רבה על הקרקע, ליפול נכון, כדי לא להפצע ולהמשיך לעבוד הוא הבסיס להכל. הורה שלא מבין את החשיבות של המיומנות הזאת לילד שלו, מאבד די הרבה נקודות כאן. ילדים קטנים מטפסים, קופצים, רצים ולעיתים לא רחוקות נופלים. אין מנוס מזה, הם עוד לא רגילים למימדים של הגוף שלהם, יש להם המון אנרגיה והם ייפלו יותר פעמים משאתם רוצים לחשוב. ילד שיודע ליפול נכון ולא להפצע, או להפחית את הפציעה שלו יקבל ממכם מתנה אדירה – במידה גדולה זה גם מתנה לכם, זה מאוד משקיט חלק מהדאגות לדעת שהקטנתם דרסטית את הסיכויים לפציעה מנפילה. כל זה בניגוד לאומנויות לחימה אחרות, שבהן הדגש על הנפילה הוא מינורי אם קיים בכלל.

 2. תחרות בריאה – יש הרבה הורים היום שמפחדים מהרעיון של תחרות, לא רוצים שהילד יפסיד וייתאכזב מהפעילות שלו. אני לא מסכים עם הגישה הזאת. לדעתי, צריך לעודד ילדים להתחרות, הלקחים שילדים מפיקים מלנצח כתוצאה מעבודה קשה וגם להפסיד למרות שהם נתנו את המקסימום הם אדירים. המבחן האמיתי כאן הוא להורה, אתה צריך להיות מסוגל לעודד את הילד שלך כל הזמן, כשהוא מנצח או מפסיד ולזכור שכל עוד הילד שלך נתן את המקסימום זה המון, לעלות על המזרן נגד יריב זה לא קל, במיוחד לילד. במקרה הזה אני רוצה לציין סיפור נחמד, מספרים שמשפחת גרייסי האגדית מברזיל היו מאוד מעודדים את הילדים להתחרות, הם אמרו כשילד זוכה קונים לו מתנה, כשהוא מפסיד, קונים לו שתיים. זה במידה רבה מתחבר לגישה שלי. בניגוד לאומנויות לחימה אחרות שבהן התחרות היא לא אחידה, בג'ודו יש אבטחת איכות עד לרמה האולימפית – דבר שאגב מבטיח שאם תעברו דירה או תצאו לשליחות בחו"ל, הילד יכול להמשיך להתאמן גם שם, הג'ודו הוא אותו ג'ודו.

3. הגנה עצמית – אוקיי, השארתי את הנושא הזה לסוף בכוונה, ראשית אני מצהיר באופן מוחלט שלדעתי האישית והלא מוסמכת, ג'ודו כאומנות לחימה היא אולי האומנות המוצלחת ביותר שיש ולא נכנס ללמה. מעבר לזה, אני כמובן לא תומך באלימות בין ילדים או בכלל, אבל אני לא משלה את עצמי שילדים לא רבים ומגיעים למכות לפעמים בבי"ס. הלאה, לכל מי שזוכר איך ילדים הולכים מכות בבי"ס, מדובר הרבה יותר בצורה של התגוששות סטייל ג'ודו או היאבקות, מאשר איזה קרב טכני סטייל אגרוף או קראטה, ועדיף ככה אגב, אני מעדיף שילד אחד יחזיק את השני על הקרקע משהוא ייתן לו אגרוף נוק-אאוט א-לה טייסון. בג'ודו, בניגוד להרבה אומנויות לחימה אחרות יש דגש ניכר על ראנדורי (=קרב/עבודה חופשית), מדובר על בדיקה תחת לחץ של הטכניקות, בלי אמונות טפלות של אגרופים למפתח הלב שהורגים במכה אחת אבל לא מתרגלים אותם אף פעם.

לסיכום, הוצגה כאן דעתי הצנועה, לדעת מומחה אתם יותר ממוזמנים לקרוא כאן את המאמר של מאמן הג'ודו האגדי יונה מלניק (דאן 7, מתחרה אולימפי והאתלט הראשון שהביא לארץ מדליות בינלאומיות, וכגילוי נאות – גם המאמן שלי). אני מקווה שמצאתם את דעותיי רלוונטיות ושיהיה לכולנו חג שמח.

לכל מי שתוהה איך ג'ודו יכול להראות בשיאו המגניב ביותר, מוזמן לגשת לכאן: לינק לכמה מרגעי הג'ודו הטובים שראיתי בחיי

פג תוקף האחריות

23 מרץ

גידי

 אוקיי, שוב פוסט באיחור לא לגמרי אופנתי. אבל אני רוצה להתייחס לסיפור של הבנייה ברמת שלמה. האמת, אם נדייק, אני לא רוצה לדבר על הבנייה המטופשת ברמת שלמה, אני רוצה להתייחס לתגובה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. פשוט השבוע נוכחתי לפאשלה רצינית שעשיתי והאחראי היחיד בגינה הוא עבדכם הנאמן, כיום אני מנסה להתמודד עם התוצאות שלה. הדבר גרם לי לחשוב קצת על אחריות אישית ולקיחת אחריות.

כולנו זוכרים כשקראנו לאולמרט להתפטר בגין הפאשלות של מלחמת לבנון השנייה, אולמרט אז הצהיר (תסלחו לי אם אני לא זוכר את הניסוח המדוייק) "אני האחראי ולכן אני אתקן", אני זוכר את זה מאוד חזק בעיקר כי זה לא נתפס בציבור ברצינות, אני אישית השתמשתי במשפט הזה כפאנצ'ליין כאשר הוא היה אופנתי. אבל אני רוצה רגע לשים לב אליו, במיוחד ביחס לכמות התירוצים שביבי פיזר בעקבות המשבר עם ארה"ב. האמת, שלמרות שאני ממש לא חובב של אולמרט, היה איזה שינוי מרענן באמירה אני אשם/אחראי, אני לא חושב ששמענו אותה מאז ימי רבין, כיום הגישה היא הרבה יותר "הוא אשם!, הם אשמים!, אתה אשם!, כולם חוץ ממני אשמים!" וכיו"ב.

הגישה הזאת מחליאה אותי, אני אולי נאיבי אבל לדעתי ביבי הוא ראש הממשלה וקלינטון צדקה כשהיא אמרה לו "אתה האחראי, ידעת או לא ידעת". מדובר בהבדלי גישה, בסוף היום בראש הפירמידה הוא האשם, אין מה לעשות, אתה אולי באמת לא ידעת, אבל גם זאת תקלה שאתה לא טורח לוודא מראש ולהתעדכן. רציתי לספר כאן סיפור קטן וחביב מאוד עליי, ידוע כי הנשיא טרומן (אגב, דמות מאוד מעניינת ורלוונטית למדינת ישראל ואני ממליץ להכיר את הסיפור שלו), אשר היה טקסני וחובב פוקר מושבע, החזיק במשרדו את השלט בתמונה המצורפת, שכתוב בו "The Buck Stops Here", למי שלא מכיר פוקר מדובר בצ'יפ שמציין את הדילר, הכוונה כמובן מתייחסת לעובדה שהאחריות נופלת בסוף היום על טרומן לטוב ולרע, כל הסמכות מתרכזת אל השולחן הזה, זאת גישה שלא יזיק למדינאים ישראלים לאמץ קצת יותר (הא, הצחקתי את עצמי עם האוקסימורון מדינאים ישראלים).

כמובן, שזה לא פותר את אולמרט, יש מקרים שבהם אתה צריך ללכת הביתה, כמו דן חלוץ (שדווקא לקח על עצמו את האחריות), ויש מקרים שבהם אתה צריך להכיר במקום שלך בפירמידה. אם כבר הזכרתי את חלוץ, אני חייב להזכיר גם את בוגי יעלון, עוד פוליטיקאי דמיקולו, שהיה רמטכ"ל מצ'וקמק, חירבן את המוכנות (אתם זוכרים שהוא היה לפני חלוץ נכון, וחלוץ היה שם שנה בערך לפני המלחמה) ועכשיו משוכנע שהוא מר בטחון בממשלה הנוכחית, איך אף אחד אחר לא מתרעם על זה?

%d בלוגרים אהבו את זה: