Tag Archives: בקטנה

תופעת הנפיחה

26 נוב

לפני כמה ימים הלכתי לסניף אורנג' הקרוב לביתי כי הסוללה בסלולרי שלי לא מתפקדת כל-כך. לקח להם קצת זמן להתייחס אליי אבל זאת לא הנקודה. לכשהתייחסו אלי, הצגתי את הבעיה שלי בפני הנציגה, הנ"ל שלפה את הסוללה ולאחר בדיקה קצרה החליטה שהסוללה שלי נפוחה ולכן היא כבר די מתה – המסקנה נראית לי לגיטימית, יש לי את המכשיר די הרבה זמן ואני לא תמיד מתייחס אליו יפה – אולם לאחר שהכריעה התייעצה עם הנציגה השנייה, כנראה היותר בכירה, ההיא בחנה את הסוללה שלי וגם הסכימה.

היא הסתכלה אליי ואמרה לי "זאת תופעת הנפיחה".

הבטתי אליה בחיוך (וללא שמץ של הציניות הידועה שלי – באופן מפתיע וחריג), שאלתי אם היא מסוגלת להגיד את זה בלי לצחוק. היא לא הבינה מה אני רוצה, הבהרתי לה שנפיחה והתנפחות אינם זהים, היא התנצלה, למרות שלא היה צורך ונראה שלא היה לה כוח לפסבדו-אינטלקטואליזם שלי, זכותה.

בסוף לא רכשתי סוללה חדשה כי גם לא היה להם ועוד לא החלטתי אם אני רוצה, חוץ מזה, סוללה שנופחת זה בטח משהו נדיר, למרות שהוא לא מאוד מנומס.

מודעות פרסומת

אתם בעצמכם עוכרי ישראל, חבורת אטומים

5 יונ

אני לא מבין לאן המדינה הזו מדרדרת אם אפילו להפגין נגד הממשלה אי אפשר כאן. האנשים כאן כל כך שטופי מוח וציות עיוור שלא מסוגלים לקבל אפילו שמץ של ביקורת, של מחאה? איך הפכו כאן האנשים לעדה צייתנים ושתופי מוח שמקבלים בעיניים עצומות כל דבר שנציגי הממשלה אומרים להם? איך יכול להיות שעד שסופסוף מתארגנת הפגנת מחאה זורקים עליה רימון?

אני באמת שואל את עצמי לפעמים אם בכלל עוד יש לנו כאן תקווה, אם לא עדיף to cut our losses, ולהבין שדי, נכשלנו. שאיבדנו את המדינה לידיים קשוחות, קרות וחסרות כל רצון להקשיב לדעה אחרת. שלא מוכנות לקבל את מי שהוא לא בדיוק הן. ידיים גזעניות, שונאות. שמסרבות לקבל את האחר, שמסרבות להקשיב, שמסרבות לדיון שעמוק יותר מחילופי האשמות טוקבקיסטים.

אנחנו מדינה שוביניסטית, שסוגדת לכח ושונאת את האחר והשונה. שאנשיה לא מוכנים להביט אל מעבר לאפם שלהם. מדינה שצריכה טיפול נפשי, שבעיית ההתקרבנות שלה העבירה אותה על דעתה ושכל כך מרוכזת בטראומה האישית שלה שלא מוכנה לחשוב בכלל על הנזק שהיא גורמת בדרך לאחרים, שבסופו של דבר רק גורם לה נזק שוב.

כמובן שכל זה קורה אצל נתניהו, אדם שעשה לעצמו מקצוע משנאת האחר וליבוי יצרים ולהבות. אדם שלקח לעצמו מונופול על מה זה להיות יהודי, שעשה כל מה שהוא יכול כדי להעמיק שסעים, שהפך את זה למלחמה של "אנחנו" נגד "הם". יש בכלל עתיד למקום הזה?

כנראה שגם להתלונן צריך לדעת: עוד סיפור הצלחה חרדי

24 מאי

כשפרסומות בטלוויזיה משפילות נשים, עובדים זרים, חולים, חיילים או כל מגזר אחר, שולחים את מי שזה לא מוצא חן בעינייו לדבר ללמפה. אבל כשפרסומת מצליחה מסיבה לא ברורה לפגוע ברגשות חרדים, ואפילו לא, רחמנא לצלן, בגלל איזה מרפק חשוף, ישר הרשות השנייה רצה להוריד אותה מהמסך. כי החרדים, כפי שאנחנו למדים כאן השכם וערב, הם אזרחים נישאים מעם שלידם כולנו אזרחים סוג ב'. אז מה קרה עכשיו? מתברר כי ארגוני חרדים לא אהבו את הפרסומת החדשה והדי חביבה יש לציין, לסדרת הבורר של הוט. אז ברשות השנייה אצו-רצו כילדים טובים להורות להוט לשנות את הפרסומת.

זה לא שאני בעד פגיעה ברגשות הציבור, אני פשוט לא מבין את האיפה ואיפה הזה כשיש פרסומות מעליבות הרבה יותר שמשודרות מדי יום כאילו כלום. החמורה ביותר בעיניי היא זו למותג הניקוי fairy, שאישית אני מחרים אותו בגלל הסקסיסטיות שלו. גם הפרסומת לאירוקה שחוגגת את ההשמדה האיטית של כדור הארץ והמערכת האקולוגית שלו מטומטמת בעיניי ופוגעת בכל מי שעושה איזה מאמץ לשמר את הסביבה בפלנטה הזו. אבל לא, חרדי, ואפילו לא חרדי אמיתי אלא חילוני המחופש לכזה, שמסתבך עם הבורר – זה יותר פוגעני ומעליב. נו באמת.

נושא קטן וקרוב ללבי

15 אפר

גידי

 פוסט קטן, בלי מטרה מיוחדת. לפני כמה ימים ראיתי כתבה ב-ynet לגבי סרטי אקשן חדשים שיוצאים, בכתבה הוזכרו שלושה סרטים, אני רוצה להתייחס לשניים: "The Expendables" ו- "The A-Team". מה שמעניין אותי באופן אישי לגבי שני הסרטים האלה הוא לא בהכרח הסרט עצמו (למרות שאני בטוח אראה את שניהם ולא מעניין אותי בכלל כמה הם טראשיים), אלא שני שחקנים לא מוכרים, אך בעלי רקע דומה, שעושים בהם תפקידים קטנים יחסית.

מדובר ברנדי קוטור המשחק בThe Expendables – בתור עוד אחד משכירי החרב כנראה, וקווינטון "רמפייג'" ג'קסון, הממלא את הנעליים הגדולות של מיסטר טי ומשחק לא אחר מאשר את B.A. Baracus. שני אתלטים מקצועיים מספורט בשם Mixed Martial Arts (בקיצור MMA), שלמעשה מאחד בתוכו במסגרת חוקים מינימלית את כל אסכולות ספורט הלחימה יחד. הספורט מוזכר לעיתים בבלייזר ובעוד כמה אפיקי תקשורת בארץ, אך עדיין לא השתרש במיינסטרים. אני מאוד אוהב את הספורט ועוקב אחריו באדיקות, העניין שלי בספורט נובע הן בבחינה הטכנית והן בבחינת ה-Entertainment Value שלו, ואני ממליץ לכל מי שאוהב ספורט קרבי (אגרוף, היאבקות, ג'ודו, קראטה, אגרוף תאילנדי וכיו"ב) להתעניין, וגם למי שלא אוהב, כדאי, אולי תופתעו.

מה שיפה בעיני בעובדה ששני החבר'ה האלה מנסים את מזלם במשחק – והפעם לא בסרטי דרג ז' ללא תקציב – הוא שהספורט שהרבה שנים נחשב לאלימות לשמה, מצליח להופיע יותר ויותר במיינסטרים, זה התחזק כשבעונה שעברה הופיע אתלט אחר, צ'אק לידל שמו, ברוקדים עם כוכבים וממשיך בנוכחות הגדלה של הספורטאים הללו בקולנוע.

הסיבה היחידה שאני כותב את הפוסט הזה היא כי ynet לא שמו לב לכפילות הקטנה הזאת, אז חשבתי לציין את העניין – זה שיש לך בלוג, לא אומר שתמיד תמיד תמיד חייבים להתלונן בו, נכון?

ושיהיה יום עצמאות שמח לכולנו!

%d בלוגרים אהבו את זה: