ארכיון | צרכנות RSS feed for this section

שתי נסיעות באמבולנס חינם

9 אפר

גידי

אני לקוח של קופת חולים כללית, אני חושב שטכנית אני חבר בקופת חולים כללית אבל זה לא משנה, לצורך הדיון נסתפק במונח לקוח. זה לא הפוסט הראשון שאני כותב וכנראה לא יהיה האחרון על הקופה שלי, אבל הפעם אני רוצה להתייחס לשיטת השיווק שלהם. הסיבה לפוסט הזה היא שהעיר אותי הבוקר איש מכירות – אף פעם לא דרך טובה להתחיל את היום.

לפני שאגיע להבוקר, אני אספר שמזה כבר זמן מה שקופת החולים מנסה לשכנע אותי לשדרג את החברות שלי ממעמד "מושלם" למעמד "פלטינום". אני מסרב בתוקף, במיוחד זכורה לי לטובה שיחה אחת שעשיתי למוקד כשקבעתי תור למשהו, לאחר הטיפול בצרכיי, החלה המוקדנית בנסיון אצילי לשכנע אותי לשדרג את מעמדי לאותו פלטינום נכסף. לאחר שסירבתי, היא החלה למנות בפניי את שלל ההטבות שהמעמד מציע, במיוחד זכור לי כאשר היא הדגישה בפני שאני אהיה זכאי במילותיה ל"שתי נסיעות באמבולנס בחינם בשנה" (!), אני לא מזלזל בעובדה שנסיעות באמבולנס הן יקרות מאוד ואף מגיעות לכ-600 ש"ח לאדם אם הוא לא מתאשפז (ולא נתחיל עכשיו בדיון של מוצדק או לא) – ממש החזקתי את עצמי מלשאול אם אני אהיה זכאי להן גם סתם אם אני לא רוצה להגיע לבי"ח, אלא ממהר לעבודה ואין לי חשק לפקקים והנהג אולי יוכל להשתמש בסירנה כדי שלא אאחר למשרד – בכ"ז היא רק עשתה את העבודה שלה. פשוט לא השתכנעתי שזה נחוץ לי, לבסוף גם המוקדנית השתכנעה שאני לא מתכוון להסכים וסיימנו את השיחה בידידות.

הבוקר, לעומת זאת (גילוי נאות – השעה הייתה 10:00 בבוקר לערך, שעה סבירה, אבל לא ביום שישי מבחינתי) התקשר אליי איש מכירות (אל הנייד – חצופים!) והחל בנסיון תקיף לשכנע אותי להצטרף לשירותי הפלטינום. פעם נוספת סירבתי להצעתם הנדיבה, והמוכר המשיך בשלו, בשלב מסויים הוא ביקש שאני אסביר לו מדוע אני מסרב להצעתה של קופ"ח כללית? כשאמרתי לו שאינני מעוניין לשלם יותר מפי 2 עבור שירות שאינני זקוק לו, הוא הדגיש שמדובר בביטוח בריאות, איש אינו חש שהוא זקוק לו עד שזה מאוחר ושאר ביטויים מעוררי פחד המוכרים לכולנו מתחומי הביטוח. כאשר נשארתי איתן בסירובי, הנ"ל שלף את משפט המחץ שלו (כנראה זה מה שהחליף את "שתי נסיעות חינם"): "אבל אדוני, היום כבר כמעט לכולם יש מושלם…", כן, אני לא צוחק, זה היה הטיעון שלו, כאילו ביטוח בריאות הוא עוד פריט שאילו לא יהיה במותג האיכותי ביותר, ייפגע מעמדי החברתי בצורה אנושה, כל מה שהיה חסר זה שיגיד לי ש"כל המאגניבים משתמשים בפלטינום" והייתי מתפוצץ מצחוק באותו הרגע.

אני לא מזלזל בחשיבות של ביטוח בריאות, אני לא מזלזל באנשים שזקוקים לביטוח מקיף ביותר, ואני אפילו לא כועס על הכללית שהם משתמשים בטכניקות מכירה עלובות כ"כ, אבל זה בהחלט מספיק מטופש שנוכל לצחוק עליהם. אולי אני פשוט צריך להשאיר את מלאכת הלגלוג למומחים: להמשיך לקרוא

צאו לי מהצלחת

1 אפר

 (ליאור)

1. חמצגר

החוק החדש שאוסר על רשתות המזון לא רק להציג חמץ בפסח אלא ממש מונע את המכירה שלו בקופה הוא חתיכת חוצפה של כפייה דתית שעצבנה אותי כפי ששנים לא התעצבנתי על כפייה. אני דווקא שומר חמץ באופן עקרוני, אבל בגבולות הסביר – אני לא אוכל לחם, פיתות ומוצרי חמץ ברורים, אבל לא ממש אכפת לי אם על ממרח העגבניות המיובשות שלי יש חותמת של כשל"פ. אתמול ניסיתי לעשות קניות עם אשתי בסניף חצי חינם בפתח תקווה. מדפים שלמים היו מכוסים ומוסתרים, כולל מיני ממרחים ומוצרים שכל קשר ביניהם לבין חמץ מקרי ביותר. כשהגענו איתם לקופה, הקופאית פשוט לא הצליחה להעביר אותם בקופה.

נכון, היו סימנים מקדימים, היו דיבורים על זה שהנחייה / תקנה / חוק חדשים לא יאפשרו את העברת החמץ בקופות, אבל זה עבר לידי. זה היה מעצבן כששמעתי על זה, אבל לא האמנתי שזה באמת יקרה. בכל זאת, אנחנו לא אירן. ופתאום זה אמיתי, ממשי – הכפייה הדתית בשליחות הרב מצגר נכנסה לי עמוק לצלחת ותפסה אותי בגרון כפי שאף אוטובוס בשבת לא עשתה. אני עצבני, אני רעב, ואני כועס שהייתי צריך לנסוע לטיב טעם ולשלם 40% יותר על פאקינג ממרח.

אנחנו עושים עוד ועוד צעדים בדרך למטה, ואני כבר מתחיל לתהות אם יש בכלל אפשרות לעצור את ההידרדרות הזו.

2. לא מצחיק

מישהו באגודת הסטודנטים חשב שזה יהיה משעשע לשלוח לציבור הסטונדטים בחופשת הפסח הודעה לפיה מיד אחרי פסח יוצאים בשביתת מחאה. אמנם מהר מאוד התברר שזו מתיחה, אבל החוצפה של האגודה פשוט מרתיחה את הדם. אנחנו לא כלי משחק של ילדים שרוצים להיות פולטיקאים, ובטח לא שורה בבדיחה של קומיקאי גרוע. אי אפשר לבוא לסטודנטים שבעי שביתות שכבר איבדו כמה וכמה חופשות קיץ לטובת שביתות שלא השיגו את המטרות שלהן, ולצחוק שיוצאים בעוד שביתה. זה כבר לא מצחיק וזה דומה לצעקת "זאב, זאב". ב-ynet מדווחים שיו"ר האגודה לא עונה לטלפונים מאז המתיחה. בצדק. מי שאחראי לבדיחה הלא מוצלחת הזו שהצליחה אנשים רבים צריך לתת את הדין. לא מספיק שהאגודה מטרטרת אותנו בלי הישגים אמיתיים, היא עוד מעיזה לצחוק אותנו. חוצפה. אין מילה אחרת.

למה ג'ודו הוא הספורט הכי טוב לילד שלך

31 מרץ

גידי

גילוי נאות – אני לא רופא, מאמן כושר, מורה, הורה, או שום בר-סמכא. כל מה שאני כותב כאן הוא לחלוטין מנסיוני האישי ומדיונים שערכתי בנושא עם אנשים מוסמכים ממני, יש לי מעט נסיון בהדרכת ילדים ובני נוער, אבל לא משהו רציני מספיק. אולם, בין אלו שהסכימו איתי נמצאת בין השאר מנהלת מחלקת התפתחות הילד באחד מבי"ח בארץ. הפוסט הזה נכתב בעיקר לבנים רק כי הוא בנוי במידה רבה על הנסיון שלי כבן, אני כמובן תומך בג'ודו לבנות מאוד, פשוט יותר קשה לי לקבוע שם דעה נחרצת.

2 הערות חשובות – 1. כל ספורט עדיף לילד שלכם משום ספורט; 2. כל ספורט שתבחרו ייפול ויקום על המאמן קודם כל, מאמן טוב יצליח לעורר אש בילדים ולעניין אותם. מאמן רע, יכול להפוך את הספורט הכי מגניב בעולם לחוויה לא כיפית – מאמן זה הדבר הראשון שבודקים כשבוחרים פעילות לילד.

טוב, עכשיו שסיימנו עם הדברים האלה, אני רק אוסיף שברור לי שהבלוג הזה הוא לא המקום הנכון לפוסט כזה, אבל אין מה לעשות, זה הבלוג היחיד שיש לי, חוץ מזה שאני לא מאמין שהקורא שלנו מורכב מיותר מדי הורים לילדים צעירים – אבל זאת עדיין דעתי והחלטתי לפרסם אותה בכל זאת. אז למה ג'ודו? התשובה תתייחס לשלוש נקודות מרכזיות.

1. בג'ודו לומדים ליפול –  הדבר הראשון שלומדים באימון ג'ודו הראשון הוא ליפול נכון, ואף אחד לא נופל יותר טוב מג'ודוקא. בספורט שעיקר העניין בו הוא להטיח את היריב בעוצמה רבה על הקרקע, ליפול נכון, כדי לא להפצע ולהמשיך לעבוד הוא הבסיס להכל. הורה שלא מבין את החשיבות של המיומנות הזאת לילד שלו, מאבד די הרבה נקודות כאן. ילדים קטנים מטפסים, קופצים, רצים ולעיתים לא רחוקות נופלים. אין מנוס מזה, הם עוד לא רגילים למימדים של הגוף שלהם, יש להם המון אנרגיה והם ייפלו יותר פעמים משאתם רוצים לחשוב. ילד שיודע ליפול נכון ולא להפצע, או להפחית את הפציעה שלו יקבל ממכם מתנה אדירה – במידה גדולה זה גם מתנה לכם, זה מאוד משקיט חלק מהדאגות לדעת שהקטנתם דרסטית את הסיכויים לפציעה מנפילה. כל זה בניגוד לאומנויות לחימה אחרות, שבהן הדגש על הנפילה הוא מינורי אם קיים בכלל.

 2. תחרות בריאה – יש הרבה הורים היום שמפחדים מהרעיון של תחרות, לא רוצים שהילד יפסיד וייתאכזב מהפעילות שלו. אני לא מסכים עם הגישה הזאת. לדעתי, צריך לעודד ילדים להתחרות, הלקחים שילדים מפיקים מלנצח כתוצאה מעבודה קשה וגם להפסיד למרות שהם נתנו את המקסימום הם אדירים. המבחן האמיתי כאן הוא להורה, אתה צריך להיות מסוגל לעודד את הילד שלך כל הזמן, כשהוא מנצח או מפסיד ולזכור שכל עוד הילד שלך נתן את המקסימום זה המון, לעלות על המזרן נגד יריב זה לא קל, במיוחד לילד. במקרה הזה אני רוצה לציין סיפור נחמד, מספרים שמשפחת גרייסי האגדית מברזיל היו מאוד מעודדים את הילדים להתחרות, הם אמרו כשילד זוכה קונים לו מתנה, כשהוא מפסיד, קונים לו שתיים. זה במידה רבה מתחבר לגישה שלי. בניגוד לאומנויות לחימה אחרות שבהן התחרות היא לא אחידה, בג'ודו יש אבטחת איכות עד לרמה האולימפית – דבר שאגב מבטיח שאם תעברו דירה או תצאו לשליחות בחו"ל, הילד יכול להמשיך להתאמן גם שם, הג'ודו הוא אותו ג'ודו.

3. הגנה עצמית – אוקיי, השארתי את הנושא הזה לסוף בכוונה, ראשית אני מצהיר באופן מוחלט שלדעתי האישית והלא מוסמכת, ג'ודו כאומנות לחימה היא אולי האומנות המוצלחת ביותר שיש ולא נכנס ללמה. מעבר לזה, אני כמובן לא תומך באלימות בין ילדים או בכלל, אבל אני לא משלה את עצמי שילדים לא רבים ומגיעים למכות לפעמים בבי"ס. הלאה, לכל מי שזוכר איך ילדים הולכים מכות בבי"ס, מדובר הרבה יותר בצורה של התגוששות סטייל ג'ודו או היאבקות, מאשר איזה קרב טכני סטייל אגרוף או קראטה, ועדיף ככה אגב, אני מעדיף שילד אחד יחזיק את השני על הקרקע משהוא ייתן לו אגרוף נוק-אאוט א-לה טייסון. בג'ודו, בניגוד להרבה אומנויות לחימה אחרות יש דגש ניכר על ראנדורי (=קרב/עבודה חופשית), מדובר על בדיקה תחת לחץ של הטכניקות, בלי אמונות טפלות של אגרופים למפתח הלב שהורגים במכה אחת אבל לא מתרגלים אותם אף פעם.

לסיכום, הוצגה כאן דעתי הצנועה, לדעת מומחה אתם יותר ממוזמנים לקרוא כאן את המאמר של מאמן הג'ודו האגדי יונה מלניק (דאן 7, מתחרה אולימפי והאתלט הראשון שהביא לארץ מדליות בינלאומיות, וכגילוי נאות – גם המאמן שלי). אני מקווה שמצאתם את דעותיי רלוונטיות ושיהיה לכולנו חג שמח.

לכל מי שתוהה איך ג'ודו יכול להראות בשיאו המגניב ביותר, מוזמן לגשת לכאן: לינק לכמה מרגעי הג'ודו הטובים שראיתי בחיי

פיצה לסניף זו לא מחמאה

8 מרץ

גידי

בטוח ראיתם את הפרסומות האלו (לינק) של בנק הפועלים, אלו שמראות לנו כמה אנחנו מרגישים בבית בבנק הפועלים, ושבגלל זה אנחנו צריכים לקחת את המשכנתא שלנו שם. לא אכנס לכל הנושא שמשכנתאות הוא אחד התחומים הבודדים שיש בו עדיין תחרותיות מסויימת על בחירת הלקוח בין הבנקים, ושזה מאוד חשוב שלא אוטומטית תקחו משכנתא דווקא בבנק שאתם מנהלים בו את החשבון שלכם (אולי ליאור יכתוב על זה פוסט, מנסיונו לאחרונה עם שוק המשכנתאות).

אני רוצה להתייחס ספציפית לפרסומות, בייחוד לפרסומת האחרונה בקליפ המצורף. בפרסומת זו מגיע שליח פיצה, מוסר ההשכל הוא שאנחנו מרגישים כ"כ בנוח בסניף בנק הפועלים, שהזמנו לשם פיצה, כי זה טבעי.

כלקוח בנק הפועלים בעצמי, כשאני ראיתי את זה, היה לי ברור שהמשפחה מחכה שם כבר כמה שעות בתור, מתוך רעב וכנראה איזשהו אקט מחאה לבנק שמייבש אותם כ"כ, הם הזמינו פיצה לסניף. זה המוסר השכל שאני הוצאתי מהפרסומת הזו. מה נראה לכם?

%d בלוגרים אהבו את זה: