ארכיון | כלכלה RSS feed for this section

רב קו – רעיון טוב? ביצוע כושל!

5 ספט

אם הכרטיס הוא רעיון טוב אני לא בטוח, אבל ביצוע כושל הוא מעין מנטרה לא רשמית במדינת ישראל, נראה שכל הרעיונות הטובים כאן די מתחרבנים בשלב כזה או אחר. אני רוצה להתייחס לכרטיס הרב קו. אני מניח שרוב האנשים מכירים (גם אם לא בהכרח מחזיקים בעצמם) בכרטיס הרב-קו. למי שלא מכיר, מדובר בכרטיס חכם המציע מספר יתרונות: 1) ניתן לשלם בכל מסגרות התחבורה הציבורית; 2) לחסוך התעסקות בכסף קטן ועודף מהנהג; 3) לחסוך נייר ו-4) לחסוך כאב ראש באופן כללי. הבעיה היא שהוא לא עושה אף אחד מהדברים האלה, כן, אפילו לא אחד.

1) נתחיל בעובדה שהכרטיס איננו מכובד באגד (עדיין חברת התחבורה הציבורית הגדולה ביותר בארץ), ברכבת ישראל ובאף מונית שירות שאני ראיתי, ככה שהלכה למעשה חלק ניכר מגופי התחבורה הציבורית לא לוקחים חלק בנושא – קצת מבטל את העניין אם בנוסף לכרטיס הזה אני עדיין צריך להחזיק כסף, כרטיסיית אגד וכרטיסים לרכבת. אם כבר מכילים כלל על התחבורה הציבורית יש מקום להכיל אותו על כולם. חוץ מזה, כל חברה מחייבת אותך בצורה אחרת, ככה שאם לדוגמא אתה מגיע לת"א מחוץ לעיר, קנית ברב קו אשראי לחברת מטרופולין, קווים וכו' ואז אתה צריך לקנות ברב-קו גם אשראי/כרטיסייה בדן, כי החברות לא חולקות ביניהן. זה במקום שנוכל לשלם ישירות לגוף אחד ולקנות אשראי ברב-קו והכסף יועבר לחברות בהתאם לשימוש, אתם יודעים כמו שעושים עם כל כרטיס אשראי אחר.

2) הכרטיס אמנם חוסך התעסקות בכסף קטן בערך, אבל כיום עדיין מטעינים את הכרטיס אצל הנהג ולא באינטרנט, אז הוא עדיין נותן לי עודף ואם אני קונה כרטיסיה בסכום לא עגול הוא גם צריך לתת לי עודף בכסף קטן, אז בעצם נשארנו באותה צורה מטומטמת רק עם כרטיס חכם באמצע. 3) לחסוך בנייר – לא רק שהכרטיס לא חוסך בנייר הוא מבזבז יותר נייר משהיה קודם. מלבד חופשי-חודשי, בכל שימוש בכרטיס מופקת מעין קבלה/ביקורת, גם בנסיעות על כרטיסיה, גם בנסיעות על סכום שטעון באשראי וגם כאשר אתה מטעין את הכרטיס עצמו ניתנת קבלה על הסכום ששולם לטעינה, ככה שלא חסכנו כלום ורק בזבזנו עוד נייר. 4) לגבי כאב הראש אני לא יכול להגיד יותר מדי, זאת שאלה סובייקטיבית, אני יכול לומר בכנות כמשתמש תכוף בתחבורה ציבורית שבמצבו קיים הכרטיס נע בין חסר משמעות לעוד טרחה שאני צריך להתמודד איתה ולא יותר מזה, מלבד כמובן העובדה שהנפקת הכרטיס היא בשלל נקודות חצי נוחות (אבל נראה שחברת קווים מאפשרת היום להזמין את הכרטיס בדואר באתר שלהם) ואם לא הנפקת אתה חייב להמשיך לשלם סכום מלא, כי אתה לא יכול לקנות כרטיסיה מהנהג בלי הכרטיס החכם.

כל החסרונות האלה לפני שהזכרנו את הפגיעה בפרטיות כשכל נסיעה מתועדת בחברות השונות, הרי הכרטיסים הם אישיים.

לסיכום, אציין שיש לכרטיס מעט יתרונות, אם נאבד או נגנב אז ניתן להעביר את הסכום ששולם לכרטיס הבא שיונפק. בנוסף, אני בעקרון בזה שהנהג יתעסק כמה שפחות עם הכסף שלנו ורק יינהג (לא המצב כיום, אבל ייתכן ונתקרב לשם). אני מאמין שאפשר עוד להפוך את הכרטיס הזה למשהו חיובי. יש מקום לפתח את תשתית האינטרנט בו, שנוכל להזמין אותו באינטרנט ולטעון אותו בסכום אחד שיחולק לפי הנסיעות שלנו בין החברות השונות, לפי איזשהו מפתח של הנחה בהתאם לגובה הטעינה.

* עלתה לי בראש עוד שאלה אחת מכתיבת הבלוג הזה, למה אנחנו לא יכולים פשוט לשלם בכרטיס אשראי באוטובוסים?, להפוך את תשתית האשראי לחכמה יותר, כך שניתן יהיה לטעון כרטיס אשראי בסכומים נפרדים למי שרוצה כרטיסיה/חופשי-חודשי ואפשרות הנפקת כרטיס חכם למי שאינו מעוניין לשלם באשראי או שאין לו. זאת כנראה שאלה לפוסט אחר, אבל בהחלט שאלה מעניינת.

מודעות פרסומת

תנו לפלסטינים להחרים מתנחלים בשקט

25 מאי

אז הרשות הפלסטינית החליטה להחרים מוצרים מתוצרת ההתנחלויות. הדבר הכי מעניין בהחלטה הזו מבחינתי הוא שהרשות מרגישה יציבה מספיק בשביל להפנות כוח אדם לפעולות של שיטור כלכלי. אני נתקל בהפרות של תקנות משרד התמ"ת כל הזמן בכל הקשור לסימון לא תקין של מחירים ומשקלים ברשתות שיווק בישראל ומעולם לא ראיתי איזה פקח בודק את העניין. אז כן, זה יפה שברש"פ מסוגלים בכלל להתמודד עם זה, גם אם השימוש בחקיקה כדי לאכוף חרם הוא בעייתי. מעבר להתפעלות מהיכולת, אני מודה שההחרמה האקטיבית הזו עושה לי קצת לא נעים ומזכירה אי אילו משטרים חשוכים שלא נזכיר את שמם.

מעבר לזה, מוזר לי שרק עכשיו הם מחליטים להחרים תוצרת התנחלויות. אישית אני לא נוקט בצעד הזה אבל אני מכיר לא מעט ישראלים יהודים שכבר שנים מחרימים מוצרים שיוצרו בהתנחלויות. אז הפלסטינים היו צריכים חוק בשביל להחרים מוצרים כאלה? זה בעיקר מראה שיש שם אנשים שרוצים לחיות והיו צריכים מעורבות ממשלתית בשביל לנקוט באיזושהי פעולה אקטיבית. או, לחילופין, כמו שמישהו העיר לי, אין להם יותר מדי אפשרויות לבחור מהן.

הכלכלה הפלסטינית לא ממש עצמאית, היא קשורה בטבורה לישראל, שמקפידה מצידה לוודא את המשך הסטטוס קוו הנצלני הזה (עוד על הניצול הישראלי של הכלכלה הפלסטינית אפשר לקרוא אצל רפי גליק).  כך שלמרות האלימות בחרם, אני עדיין מרגיש בנוח לצדד בו. בכל זאת, אלה רק מוצרים ולא אנשים. וכל האלימות שבהחרמה הפלסטינית מתגמדת לעומת האלימות שעולה מהתבטאויות התגובה הישראליות: קיצוץ בכספים המועברים לרשות על-פי הסכמים וכמובן ההצעה הבריונית של שרגא ברוש לסגור את נמלי ישראל להעברת מוצרי גלם או סחורה פלסטינים.

חשוב להבהיר: הפלסטינים לא מחרימים סחורה ישראלית, הם מחרימים רק סחורה מתוצרת ההתנחלויות. ישראל היא שמכריחה את הפלסטינים להשתמש בנמלי ישראל לייבוא וייצוא סחורה ולא מאשרת להם לפתח נמלי תעופה או ים חלופיים, אז עכשיו מאיימים בעצירת עורקי התחבורה האלה? אני גם לא מבין את ההיגיון הפנימי בתגובה של ברוש. הוא אומר שהפלסטינים מודעים לכך שהם מסבים נזק לעצמם בכך שהם אוסרים על תעסוקה במפעלים ישראלים בשטחים ולכן לדבריו "ראוי לבקש מהם מחיר בגובה דומה לזה שהם דורשים מאתנו". מה זה בדיוק אומר? הרי לדברי ברוש עצמו הפלסטינים נפגעים מהחרם, אז איזה עוד מחיר בדיוק הוא רוצה לגבות מהם? אני חושב שאובדן התעסוקה שהם משום מה כופים על עצמם הוא מחיר מספיק.

אנחנו אלה שהכרחנו את הפלסטינים להיות תלויים בנו כלכלית. אנחנו לא יכולים להתנער מהתלות הזו ולהשתמש בה בקלות כזו. האם הכלכלה בהתנחלויות תלויה בפלסטינים כדי להתקיים? אני מודה שאני לא בקיא מספיק בנתונים. האם כלכלת ישראל תלויה בכלכלת ההתנחלויות? לא ממש. לא צריך לרתום את כלכלת ישראל כולה כדי להגן על אנשים שגם כך היו שמחים שהפלסטינים לא ישתמשו במוצרים שלהם.

שובו של איש האשכולות – או – 4 דפיקות ו-180 שקל

19 פבר

Karmalize (CC by-sa)אין ספק שאני במקצוע הלא נכון: אתמול גיליתי שעבור 4 מכות עם פטיש אפשר להרוויח 180 שקל. מדהים. מה קרה? המנעול של ידית ההילוכים ברכב הישן והחבוט שלי התקלקל, ופשוט לא הצלחתי לפתוח אותו. ניסיתי שוב ושוב, העמסתי על המנעול כמויות אדירות של WD40, משכתי את המנעול החוצה בכל הכוח – וכלום. בבוקר הזמנתי פורץ מנעולים. המנעולן, בחור נחמד, נטל את ארגז הכלים שלו, הוציא את הפטיש, נתן חצי מבט במנעול, 4 דפיקות קלות בצד – והמאסטרכארד שלי מעביר 180 שקל לחשבונו. אין מלים.

זה מין קטע כזה. תמיד הטיפו לנו שמקצועות טכנולוגיים הם העתיד, ששם עושים כסף, ש"ידע זה כוח". חבל רק שלא אמרו לנו לאיזה סוג של "ידע" בדיוק הכוונה. ה"ידע" של לפרוץ מנעול, של להחליף פיוז בטלוויזיה, של לתקן את המנוע של הרכב – של כל הדברים הקטנים והלא ממש מתוחכמים שבעידן של התמחות כמו שאנחנו חיים בו פשוט אין לנו שום סיכוי לדעת את כולם. כלומר, אני מניח שגם המנעולן קצת אובד עצות כשהטלוויזיה שלו מתקלקלת או הצנרת שלו מתפוצצת והוא נאלץ להזמין איש מקצוע, שיכול בעצם לספר לו מה שהוא רוצה. אבל עדיין, בתור מישהו שלא יודע לא לפרוץ מנעולים, לא לתקן מנוע ולא לטפל בצנרת – זה מבאס. וזה לא רק זה, יש עוד.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: