ארכיון | חברה RSS feed for this section

הומואים מהמערב דופקים נשים מהעולם השלישי. איזה כיף זה קידמה

6 ספט

"הם הגיעו לתאילנד מכיוון שבארץ התהליך שרצו לעבור אינו אפשרי לזוגות חד מיניים. הניסיון ראשון שלהם להביא לעולם ילד כשל: 'ההריון לא נקלט, ואז החלפנו פונדקאית וזה הצליח'. בבית החולים כבר רצו לבצע הפלה, מכיוון שהאם כרעה ללדת בשבוע ה-25, אך הזוג הישראלי סירב: 'דרשנו ניתוח קיסרי וכרגע התאומים בטיפול נמרץ'." (ynet, 06.09.10)

אני תומך בזכות של זוגות חד-מיניים להביא ילדים לעולם, להינשא ולחיות חיים נורמליים ושווים לאלה של זוגות סטרייטים. הבעיה שלי היא עם סיטואציות כמו של בני הזוג המתוארים בכתבה הזו, וכן עם המקרה המפורסם של דן גולדברג, שעלה לכותרות במהלך השנה האחרונה. הבעיה היא שבלהט המלחמה על זכותם של ההומואים להביא ולגדל ילדים הם הופכים את האישה, שהיא תנאי הכרחי להבאת ילד לעולם, לתנור, לכלי עבודה. להיות אם פונדקאית זו עבודה קשה מאוד, כפי שכל אחד יכול לתאר לעצמו. לא במקרה הנשים בשני המקרים הנידונים לא מגיעות מגרמניה או ארה"ב אלא הודו ותאילנד. רק במדינות נחשלות, שאין בהן יותר מדי אפשרויות תעסוקה רווחיות, ודאי לא לנשים, יש מי שמוכנות לקחת על עצמן את הסיכון הזה בשביל הסיכוי לשרוד כלכלית.

גם במדינות המערב ואפילו בישראל קיימים הסדרים של אמהות פונדקאיות, אבל אלה כמובן מורכבים הרבה יותר, יקרים יותר וקובעים גבולות ברורים יותר בכל הנוגע לקשר בין ההורים שיגדלו את הילד ובין האישה שנותנת לו חיים. חלק לא מבוטל מהסיבות לכך הוא כמובן ניסיון או רצון לסבך את התהליך, למשל מסיבות דתיות כאן בישראל. אבל חלק לא מבוטל אחר הוא רצון כן להגן על זכויות האישה שמציבה את עצמה בסיטואציה מורכבת וקשה בעליל. כמו שניתן להבין מהציטוט בתחילת הקטע כאן, בתאילנד ההגנות האלה לא ממש קיימות. הישראלים דרשו ניתוח קיסרי כנגד עצת הרופאים, וקיבלו את מבוקשם. האם הפונדקאית היתה לא יותר מכלי עבודה, תנור בהשתמש במטאפורה המקובלת, אבל ניתן להקביל אותה לכל כלי עבודה שעושה בעיות ובעליו דוחפים אותו אל קצה היכולת, תוך לקיחת הסיכום שאולי יתקלקל או יישבר. אחרי הכל, זהו רק כלי עבודה, לא יצור חי.

ישראל היא תיאוקרטיה, אם לא להלכה אז ודאי למעשה. סביר שכמו לגבי נישואין אזרחיים ומעמדם החוקי של זוגות גאים, גם נושא הפונדקאות בישראל לא ממש יוסדר ויפושט בעתיד הקרוב. המציאות תמשיך לדחוף זוגות חד-מיניים לכיוונן של נשים מסכנות במדינות עולם שלישי, תוך שהם רודפים אחר חלום הילדים, חלום שהמקום לעסוק בו הוא פוסט נפרד. אבל את החיבור הזה צריך לעשות ברגישות, תוך שזוכרים שבצד השני יושב לו לא תנור אלא אדם חי, עם רגשות, רצונות וחלומות משלו, שמציב את עצמו בסכנה מאד גדולה כדי שאותם אנשים יוכלו להגשים את החלום שלהם. הן לא עושות את זה מתוך תחושת שליחות אלא מתוך סיטואציה חברתית-כלכלית קשה. הן לא נשים חסרות מזל אלא קורבנות של הקפיטליזם המערבי, שאותם גברים ונשים שעובדים איתן הם תוצר מובהק שלו. אסור לאותם אנשים, שפוגשים אותן במסע שלהם עצמם לחיים נורמליים, לשכוח שמדובר באנשים בשר ודם שמציבים את עצמם בסכנה גדולה.

מאבק הגאים לגידול ילדים הוא חשוב וראוי, אבל אסור לערוך אותו על גבן של קורבנות אחרות, חלשות יותר. כגברים מערביים, גם אם הומוסקסואלים, הסטטוס החברתי והמשפטי שלהם הוא בעל משקל רב הרבה יותר משל נשות עולם שלישי. הסיטואציה הזו לא נעימה מן הסתם לאף צד שמעורב בה, וחייבים לעשות ככל האפשר כדי לא לעשות לגרועה עוד יותר, חייבים לזכור שיש שם אדם ולא סחורה. הקהילה הגאה והתקשורת חייבים להבין שאנחנו עוסקים פה בבני אדם, ולהתחיל להתייחס אליהם ככאלה.

שנה טובה.

רב קו – רעיון טוב? ביצוע כושל!

5 ספט

אם הכרטיס הוא רעיון טוב אני לא בטוח, אבל ביצוע כושל הוא מעין מנטרה לא רשמית במדינת ישראל, נראה שכל הרעיונות הטובים כאן די מתחרבנים בשלב כזה או אחר. אני רוצה להתייחס לכרטיס הרב קו. אני מניח שרוב האנשים מכירים (גם אם לא בהכרח מחזיקים בעצמם) בכרטיס הרב-קו. למי שלא מכיר, מדובר בכרטיס חכם המציע מספר יתרונות: 1) ניתן לשלם בכל מסגרות התחבורה הציבורית; 2) לחסוך התעסקות בכסף קטן ועודף מהנהג; 3) לחסוך נייר ו-4) לחסוך כאב ראש באופן כללי. הבעיה היא שהוא לא עושה אף אחד מהדברים האלה, כן, אפילו לא אחד.

1) נתחיל בעובדה שהכרטיס איננו מכובד באגד (עדיין חברת התחבורה הציבורית הגדולה ביותר בארץ), ברכבת ישראל ובאף מונית שירות שאני ראיתי, ככה שהלכה למעשה חלק ניכר מגופי התחבורה הציבורית לא לוקחים חלק בנושא – קצת מבטל את העניין אם בנוסף לכרטיס הזה אני עדיין צריך להחזיק כסף, כרטיסיית אגד וכרטיסים לרכבת. אם כבר מכילים כלל על התחבורה הציבורית יש מקום להכיל אותו על כולם. חוץ מזה, כל חברה מחייבת אותך בצורה אחרת, ככה שאם לדוגמא אתה מגיע לת"א מחוץ לעיר, קנית ברב קו אשראי לחברת מטרופולין, קווים וכו' ואז אתה צריך לקנות ברב-קו גם אשראי/כרטיסייה בדן, כי החברות לא חולקות ביניהן. זה במקום שנוכל לשלם ישירות לגוף אחד ולקנות אשראי ברב-קו והכסף יועבר לחברות בהתאם לשימוש, אתם יודעים כמו שעושים עם כל כרטיס אשראי אחר.

2) הכרטיס אמנם חוסך התעסקות בכסף קטן בערך, אבל כיום עדיין מטעינים את הכרטיס אצל הנהג ולא באינטרנט, אז הוא עדיין נותן לי עודף ואם אני קונה כרטיסיה בסכום לא עגול הוא גם צריך לתת לי עודף בכסף קטן, אז בעצם נשארנו באותה צורה מטומטמת רק עם כרטיס חכם באמצע. 3) לחסוך בנייר – לא רק שהכרטיס לא חוסך בנייר הוא מבזבז יותר נייר משהיה קודם. מלבד חופשי-חודשי, בכל שימוש בכרטיס מופקת מעין קבלה/ביקורת, גם בנסיעות על כרטיסיה, גם בנסיעות על סכום שטעון באשראי וגם כאשר אתה מטעין את הכרטיס עצמו ניתנת קבלה על הסכום ששולם לטעינה, ככה שלא חסכנו כלום ורק בזבזנו עוד נייר. 4) לגבי כאב הראש אני לא יכול להגיד יותר מדי, זאת שאלה סובייקטיבית, אני יכול לומר בכנות כמשתמש תכוף בתחבורה ציבורית שבמצבו קיים הכרטיס נע בין חסר משמעות לעוד טרחה שאני צריך להתמודד איתה ולא יותר מזה, מלבד כמובן העובדה שהנפקת הכרטיס היא בשלל נקודות חצי נוחות (אבל נראה שחברת קווים מאפשרת היום להזמין את הכרטיס בדואר באתר שלהם) ואם לא הנפקת אתה חייב להמשיך לשלם סכום מלא, כי אתה לא יכול לקנות כרטיסיה מהנהג בלי הכרטיס החכם.

כל החסרונות האלה לפני שהזכרנו את הפגיעה בפרטיות כשכל נסיעה מתועדת בחברות השונות, הרי הכרטיסים הם אישיים.

לסיכום, אציין שיש לכרטיס מעט יתרונות, אם נאבד או נגנב אז ניתן להעביר את הסכום ששולם לכרטיס הבא שיונפק. בנוסף, אני בעקרון בזה שהנהג יתעסק כמה שפחות עם הכסף שלנו ורק יינהג (לא המצב כיום, אבל ייתכן ונתקרב לשם). אני מאמין שאפשר עוד להפוך את הכרטיס הזה למשהו חיובי. יש מקום לפתח את תשתית האינטרנט בו, שנוכל להזמין אותו באינטרנט ולטעון אותו בסכום אחד שיחולק לפי הנסיעות שלנו בין החברות השונות, לפי איזשהו מפתח של הנחה בהתאם לגובה הטעינה.

* עלתה לי בראש עוד שאלה אחת מכתיבת הבלוג הזה, למה אנחנו לא יכולים פשוט לשלם בכרטיס אשראי באוטובוסים?, להפוך את תשתית האשראי לחכמה יותר, כך שניתן יהיה לטעון כרטיס אשראי בסכומים נפרדים למי שרוצה כרטיסיה/חופשי-חודשי ואפשרות הנפקת כרטיס חכם למי שאינו מעוניין לשלם באשראי או שאין לו. זאת כנראה שאלה לפוסט אחר, אבל בהחלט שאלה מעניינת.

Liberalism at gunpoint

9 אוג

פוסט נטול פואנטה – לא להתלונן

לפני כמה שנים הייתי בשיעור שמדבר על בטחון בינלאומי באוניברסיטה, עלתה השאלה האם הפוליטיקה של ג'ורג' בוש היא ליברלית כהגדרת האקדמיה לליברליזם. המרצה טענה שכן מסיבות של ניתוח טכני שלא אלאה בו את הקוראים, אבל אני קראתי לזה Liberalism at gunpoint, קרי לדחוף להם את הליברליות בכוח.

זאת שאלה שאני מתחבט בה לעיתים, האם אני באמת ליברל וכמה ליברלי אני רוצה להיות, כמה חופש אני באמת חושב שמגיע לכולם? ליאור כתב פוסט על איסור לבישת הרעלות ולמה לדעתו זה ליברלי, אני לא בהכרח מסכים עם הקביעה הזאת, האמת שאין לי דעה מבוססת בנושא, בעיקר כי אני לא מכיר לעומק את הפרטים ואני משתדל לא לקבוע דעה מוחלטת בלי לדעת יותר טוב במה מדובר. זאת שאלה מעניינת, האם בזה שאני כופה על מישהו משהו מתוך מערכת האמונות שלי (הלכאורה מאוד ליברלית) עושה אותי ליברלי או שכפייה (טובה כלל שתהיה) היא עדיין סתם כפייה. הרבה ליברלים (לטענתם) שאני מכיר מאמינים שכן, שמערכת האמונות הליברלית היא קבועה וברורה ולכן זה ליברלי לאלץ מישהו לעשות משהו ליברלי. בעיני יש כאן סתירה שלא קל ליישב.

אין ממש פואנטה לפוסט הזה, זאת רק שאלה שלא עולה הרבה, ולאחרונה התחלתי להרהר בה יותר. האם זה שאני כועס על החרדים והיחס שלהם לנשים ולאוכלוסיה שלהם עצמם, הרצון שלי שמערכת הרווחה בארץ תכנס בהם, נובע מהליברליזם שלי? מהרצון שלי לחופש של אותם אנשים, או סתם מצדקנות של מערכת האמונות שאני גדלתי בה ו/או מאמין שהיא הנכונה? זאת רק דוגמה, אנחנו הליברלים (לטענתנו) נוטים לשכוח שהנסיון שלנו לכפות את דעותינו ואמונותינו טובות כלל שיהיו מסוכן, הרצון שלנו לכפות חופש הוא בעייתי, כי חופש זה משהו שמאוד קשה להכריח אדם לקבל ואני לא יודע אם אפשר לכפות חופש וערכים דמוקרטיים על אוכלוסיה שלא מבינה באמת במה מדובר.

כמו שכתבתי קודם אין ממש פואנטה לפוסט הזה, הוא נכתב מתוך הרהור וללא מסקנה. אסור לנו גם לשכוח את הצד השני של הדיון הזה, שבו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו בשם הליברליזם לתת למישהו אחר לכפות את אמונותיו החשוכות על מישהו אחר, בין אם הוא מודע לזה או לא – מה נגיד? סוגייה מסובכת.

מדינה אוכלת יושביה, ואז לועסת ויורקת

9 אוג

כבר כמה זמן שלא כתבתי וזה לא שלא היה על מה. במדינה משובשת כמו שלנו לא חסרים נושאים לבקר: הגזענות החרדית של ש״ס וילדי העובדים הזרים, גזר הדין המגוחך של ארז אפרתי, ההתעסקות בנשים בשייח׳ ג׳ראח ואפילו ההזדמנות האחרונה של צה״ל להוכיח לנו שוב שהוא בסך הכל ועד עובדים של עסקנים מלוכלכים. אבל הייתי עסוק. גם בלימודים ועבודה וקצת במושג החמקמק הזה שמכונה חיים, אבל בעיקר הייתי עסוק בלהתמודד. להתמודד עם הדבר הקשיח והמדכא הזה שמכונה מדינה.

בתקופה האחרונה היו לי יותר מדי התקלויות בדבר הזה, שדורך עליך, לועס אותך ואז יורק אותך החוצה, בלי שום התחשבות בעובדה שאתה בעצם זה שנותן לו לגטימיות ומחזיק אותו בחיים. זה התחיל בצורך לארגן חתונה בחו״ל בגלל התיאוקרטיה שיש לנו כאן, המשיך במפגש טעון נוסף עם אגף החניה הדורסני של עיריית תל אביב שהגיע לשיא שאני לא מעוניין להרחיב עליו. והבוקר גיליתי שאני צריך לשלם קנס מוגדל על עבירה שלא ביצעתי כי לא התקשרתי בעצמי לבית המשפט כדי לוודא שהוא לא דופק אותי בלי להודיע לי מראש. אז אני קצת מיואש עכשיו, מעין ייאוש מודרניסטי עמוק שכזה שמרגיש שאין עתיד ואין תוחלת לקיום שלנו כאן. כי מה כבר באמת אפשר לעשות?

יצא לי לקרוא קצת ביקורת מודרניסטית ופוסטמודרניסטית בזמן האחרון, ואף על פי שאני לא מקבל כל מילה שלה או של הניתוח אותה אני חייב להגיד שיש הרבה בחוסר התוחלת והייאוש שאני בהחלט מתחבר אליהם. אני מודה, לא קראתי את קפקא (אם כי הוא בהחלט on my list) אבל קראתי הרבה ביקורת עליו ואודות האזרח יוסף ק. ואני בהחלט מזדהה.

כולנו יוסף ק. במידה זו או אחרת. גם אם איננו מתעוררים בוקר אחד ונשפטים על דבר שאין לנו מושג מהו, במפגש עם המדינה לא פעם מרגישים שאין בעצם לאן לפנות. אין מישהו שאפשר להתלונן אליו ולקוות לצדק. המודל של דוח החנייה הוא הדוגמה האולטימטיבית: מישהו החליט שפשעת, ועכשיו עליך לפצוח במרדף נואש ומירוץ נגד הזמן כדי להוכיח את חפותך. ואם אתה מבקש לדבר עם סמכות גבוהה יותר שמוסמכת לקבל החלטות, הדבר נבצר ממך. ואוי לך אם תנסה, על בשרי גיליתי מה יקרה לך.

נראה כאילו דווקא במפגש עם המדינה עיקרון המשפט הבסיסי של חפות עד שיוכח אחרת נזנח לטובת עיקרון כל דאלים גבר. אני מניח שזה רק הגיוני כשחושבים על מהו בעצם חוק: לא יותר ממיסוד רצונו של החזק. וכשמדובר במפגש של אדם מן השורה עם המדינה, ברור מי החזק ומי תמיד החלש פה.

אני יודע שלא מדובר בבעיה ייחודית למדינת ישראל. אני גם לא יודע להגיד אם הבעיה הזו חמורה בישראל יותר או פחות בהשוואה לדמוקרטיות ליברליות אחרות כמו ארה״ב, גרמניה או שבדיה למשל. אבל אני יודע שלפחות כרגע, אני אזרח ישראל. ושהבעיה הישראלית הזו מטרידה אותי. אבל אני גם יודע שהדורסנות הזו ריסקה אותי לרמה כזו שאני לא יודע אם יש לי רצון או כח להילחם בה. כל מה שאני רוצה זה להתכרבל לצורת כדור ולהדחיק. רק שזה לא מה שיגרום לקנסות והדוחות והחשבונות להעלם. צריך לצאת ולקצור כסף כדי לשלם אותם, ולהתפלל שהם לא יפגעו יותר מדי בתשלומי המשכנתא ההולכים וטופחים.

אני מרגיש כאילו כל אחד מנסה לקרוע ממני חתיכה ואין מספיק כדי לחלק לכולם ולהשאיר גם לעצמי, כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה. אני מרגיש שלא משנה כמה אנסה לבקר, לקטר ולהציע, זה לא יספיק. זה לא יעורר קצה-קצהו של שינוי, תודעתי, ממשי או כל צורה אחרת. והייאוש הקיומי הזה מביא אותי לרצון להתנתק. לפחות מהמקום הזה.

אני עוד מעט בן 27, נשוי, עם משכנתא, עוד רגע עם תואר ועם משהו שאפשר לקרוא לו התחלה של קריירה, ואני מרגיש כאילו כבר הפסדתי במלחמה. כאילו המדינה הזו לעסה אותי וירקה אותי ולא השאירה לי סיכוי. ואני לא יודע מה אני רוצה לעשות עם התחושה הזו, לאיזה כיוון אני רוצה לקחת אותה.

אני לא דוקטורנט בפיזיקה או כימיה. אין לי הצעה מאיזו אוניברסיטה או חברה גדולה מעבר לים. המדינה לא נלחמת עלי. אני צעיר ממרכז הארץ. אף אחד לא מציע לי הקלות במס, סיוע או הטבות. אני המעמד הבינוני. אני משלם מסים. ולאף אחד לא אכפת. אז אני לא ״מוח״ אבל אני בהחלט איזו יד או לכל הפחות גב. אני עדיין כאן אבל מנטאלית אני כבר לא בטוח. ואני חושב על לברוח.

%d בלוגרים אהבו את זה: