הדרת נשים ובחירה דמוקרטית לא הולכות ביחד

היום (ה-15 במאי 2012) ב-17:00 תיערך בכפר סבא הפגנה אזרחית נגד הדרת נשים בעיר. לכאורה, כפר סבא היא המקום האחרון שהייתי מצפה להיתקל בו בתופעה המכוערת הזו, אבל מתברר שגם לכאן היא הגיעה. תנועות הנוער העירוניות ארגנו להן יום משותף, ומתוך השאיפה היפה להיות כוללניים ככל הניתן הסכימו לדרישתם של חברי תנועת בני עקיבא לסגת מהתכנית המקורית ואסרו על בנות נוער, שהיו אמורות לשיר סולו במסגרת האירוע, לעשות כן. הסיפור כבר זכה לחשיפה במסגרת העיתונות הארצית, ולכן לא ארבה בפירוט המקרה עצמו. מה שכן חשוב לי להתייחס אליו הוא נושא הבחירה הדמוקרטית של בני הנוער, שלכאורה בחרו מרצונם החופשי ובצורה דמוקרטית לאסור את שירת הנשים – עמדה שמאחוריה מתגוננת מנחת מועצת הנוער העירונית בעיר שלקחה על עצמה להילחם בנלחמים נגד הדרת הנשים בכפר סבא.

אני שמח שבני הנוער בכפר סבא מנסים להגיע לפתרונות בדרך של חשיבה משותפת וגיבוש הסכמות. באמת שאני בעד ניסיון להימנע מחיכוכים מיותרים ומנסה להגיע להסכמה בדרכי נועם. ידוע הוא שחירויות נוטות להתנגש זו בזו, ולכן יש לנסות למצוא דרך משותפת שמאפשרת לצמצם את הפגיעה. הצרה היא שיש חירויות שאסור להתפשר עליהן ואחת הבסיסיות בהן לתפיסתי היא זכותו של אדם להביע עצמו במרחב הציבורי. שיהיה ברור: הבחירה האמנותית באותו טקס נוער אינה מענייני. יגידו שיגידו: "אז מה אם בנות לא תשרנה, אז תהיה שירה משותפת" – זו אינה הנקודה, ובמחלקת הנוער של עיריית כפר סבא שאמונה על האירוע השנוי במחלוקת אף לא מנסים לטעון זאת. נציגי העירייה מודים בפה מלא כי גיבשו הסכמה בקרב בני הנוער שהסכימו לשינוי אותו טקס. וכאן הבעיה: הסכמה קבוצתית להדיר חלקים מהאוכלוסייה אינה הסכמה דמוקרטית, היא אנטי-דמוקרטית. עמדה, ואפילו גובשה בהסכמה וברוב מוחלט, המשיתה כללי הדרה על קבוצה מסוימת אינה דמוקרטית ביסודה.

אחת הטענות הבסיסיות שמועלה בידי נשים המוחות נגד יחס מבזה כלפי נשים בתקשורת ונגד הדרת נשים היא זו: החליפו את הביטוי "אישה" בקבוצת מיעוט אחרת: "שחור", "ערבי", "חרדי". הרי אם קבוצה מסוימת היתה דורשת הדרה או מניעת השתתפות של קבוצות מיעוטים אחרות מערכים דתיים או כי אותה הופעתה של אותה קבוצת מיעוט פוגעת ברגשותיה, היינו מיד מוקיעים את המבקשים כגזענים או כמפלים. משום מה נשים, המהוות למעלה מ-50% מהאוכלוסייה אך עדיין מהוות מיעוט תרבותי, אינן זוכות להגנה זו. לכן מקוממת אותי כל כך אותה עמדה המדברת אודות "הדרה בהסכמה". ההסכמה אינה רלבנטית כאן היות והעמדה המקורית שגובשה בהסכמה אינה דמוקרטית, אינה ליברלית ואינה מוסרית.

נכון, לכולנו יש בחירה, נכון, עלינו לתת כבוד לאלה שחושבים אחרת מאיתנו. אך למטבע יש שני צדדים, ומה לעשות, יש עמדות מוסריות שעליהן אסור לוותר. דחיקת קבוצות מהמרחב היא אחת ומרכזית בהן.

ככה מנהלים דיון

בין שלל טענות ותירוצי הנגד ששמעתי נגד המחאה הועלתה הטענה כי "ככה לא מנהלים דיון פמיניסטי". ראשית אני מודה: אני גבר, זכר בעל כרומוזום Y. אין ספק שלשיח הפמיניסטי אני מגיע מתוך עמדת נחיתות. ובכל זאת, קשה לי עם העמדה שמועלה על ידי נשים מסוימות ולפיה על נשים לקיים שיח "אחר", פייסני ומכיל. על נשים אלה, שמבקשות שלא להיכנע ולהיגרר לשיטה הגברית אני אומר כי הן "נפלטו מהצד השני". משמע, הן כל כך רוצות לא לקבל על עצמן עמדות ושיטות מקובלות בחברה משום שאלה שיטות שעוצבו על ידי גברים עד שמבלי משים הן מקבלות על עצמן סטריאוטיפים נשיים קלאסיים שאנו יוצאות נגדן ביומיום: האישה המבינה, המכילה, המקשיבה – האישה הכנועה. לדעתי הצנועה, הכניסה לתוך עמדה זו הרסנית ומסוכנת יותר למאבק הנשים יותר מכל קבלה של פרקטיקות פעולה גבריות לכאורה. אבל שוב, מה אני מבין, אני הרי גבר.

המחאה כמובן אינה מכוונת חלילה נגד בני הנוער אלא נגד העירייה, שתימרנה וכיוונה את הנערים והנערות להגיע לעמדה מסוימת שנוחה למוסדות העירוניים שרוצים להימנע מ"חיכוכים מיותרים" לכאורה. זה טוב ויפה שבני הנוער גיבשו ביניהם הסכמה, אך הם, אפעס, קטינים, ועדיין זקוקים לייעוץ והכוונה כדי להבין מתי הסכמה אינה הסכמה. יש שיאמרו אינה "הסכמה מודעת". אנו הרי דנים אין קץ בסוגיה מתי הסכמה אינה הסכמה. אני מאמין שניתן להכניס גם את מקרה זה תחת אותה כותרת גג.

המחאה בכפר סבא נגד הדרת נשים היא לא רק נגד אותו אירוע ספציפי של בני הנוער. אנחנו עומדים בעיצומו של גל של התגברות דתית בכפר סבא מזה תקופת מה. בתי כנסת צצים בעיר כפטריות אחרי הגשם, גם במרכזן של שכונות חילוניות. כל זאת כמובן תוך מימון מכספי המסים של כולנו. ארשה לעצמי להעלות לדיון את השאלה מדוע בכלל יש לממן את שירותי הדת, שמשמשים רק חלקים מהאוכלוסייה, מתוך הכספים הכוללים, אך זו כבר סוגיה לדיון אחר.

בכל מקרה, ההפגנה נגד הדרת נשים וכפייה דתית בכפר סבא תתרחש היום, ה-15 במאי, בשעה 17:00 בכיכר העיר בקניון ערים. פרטים נוספים ניתן למצוא בקבוצה בפייסבוק.

לצערי, רבים מחבריי ללימודים, בוגרי כפר סבא והסביבה, לא מצאו את הבעיה לחשובה מספיק להתייחסותם. ייתכן וחלק עברו הלאה והשאירו את הכפר/עיר מאחוריהם. ייתכן וחלקם לא רואים כלל את הבעייתיות בסוגיה. אני מקווה שמי שעתיד כפר סבא, עתיד הדמוקרטיה ועתיד החברה הליברלית הישראלית חשובים לו יעשה מאמץ להגיע להפגנה או להביע תמיכה בדרכים אחרות.

כי אין לנו כפר סבא אחרת.

מדינת ישראל גזענית והיא כבר לא מתביישת בזה

כן אני יודע, לפנות להשוואות לגבי מדינה מסוימת במרכז אירופה לפני כ-70 שנה זה נדוש. ובכל זאת, האיסור של רבני הערים להשכיר דירות לערבים ללא יהודים גרם לי לתחושת קבס מזעזעת. במדינה מתוקנת יש חוקים נגד התבטאויות כאלה, ואני חושב שאפילו בישראל יש כאלה.

לא רק שקבוצה של אנשים יצאה בפרסום גזעני ודוחה שאין לו מקום במדינה שטוענת להיותה דמוקרטית וליברלית – חמור עוד יותר הוא שמדובר בקבוצה של אנשים המכהנים בתפקיד ציבורי ומקבלים שכר מהמדינה. כלומר עובדי ציבור בשכר יוצאים בגלוי נגד אנשים על רקע השתייכותם לקבוצה אתנית מסוימת.

האנשים האלה מתיימרים לייצג קבוצה לא מבוטלת בעם, ואם הם וההולכים אחריהם רוצים להחזיק בדעות חשוכות ואיומות, זו זכותם. רק שישמרו את הדעות האלה לעצמם ולא ישתמשו בתפקידם הציבורי כדי להפיץ אותן. ובכל מקרה, פרסומים כאלה הם בניגוד לחוק ואם לא אז בהחלט צריך להפוך אותם לכאלה. האנשים האלה צריכים להיחקר ולהישפט ולתת את הדין על מעשיהם. לא הגיוני שמערכת המשפט תעבור על התבטאויות כאלה בשתיקה.

פעם דעות כאלה אולי היו ידועות אבל נשמרו בשקט. היום המחזיקים בהן כבר לא מתביישים להשמיע אותן בקול, וזה מעיד משהו על האווירה בה אנחנו חיים. דעות כאלה כבר לא נתפסות כמשהו שצריך להתבייש בו, הן לגיטימיות, גלויות. זה חלק מהאם-תרצואידהשישראל לוקה בה. ברוכים הבאים למהפכה הציונית השנייה, הצד המכוער של הפוסט-ציונות.

עוד שלב למטה במדרון החלקלק במורדו מתגלגלת ישראל.

עדכון:
זה לא משנה אם הרבנים יוצאים נגד ערבים או לא יהודים בכללותם, זה מן הסתם עדיין גזעני. אני משער שהתנגדות הרבנים דווקא מכוונת פחות לערבים ויותר לעובדים זרים ופליטים, על רקע המאבק הקסנופובי המתוקשר של תושבי שכונת התקווה נגד הפליטים שעלה לכותרות בשבועות האחרונים. ולפני שמישהו מעיר לי שקל לי לדבר מביתי התיאורטי בצפון תל אביב – התגוררתי שנתיים בפלורנטין, פליטים מאריתריאה וסודאן התנחלו דרך קבע בשדרה שלי. האמת, הם הטרידו את שלוותי הרבה פחות מהצעירים הישראלים שהיו יושבים על הספסלים בשדרה עם אלכוהול וסיגריות בשעות הלילה. המספרים לא משקרים: מעורבות הזרים בפשע נמוכה בהרבה משל יתר האוכלוסייה. איכשהו זה לא ממש מפריע לתושבי שכונת התקווה, אבל זה לא מפתיע, אי אפשר לבלבל פחד עם עובדות.

נקודת האור היחידה בשריפה בצפון

נקודת האור היחידה בשריפה הגדולה בחיפה בעיני היא שאנשים רבים, שביומיום לוקים במעין נאמנות עיוורת אחר המדינה והחלטותיה, מבינים פתאום שהמלך הוא עירום ומתחילים לבקר אותו. אותם לויאליסטים כפי שאני מכנה אותם, הם בדיוק האנשים שכשאתה מעז לקטר על החלטות, מדיניות או צעדים שלא מוצאים חן בעיניך יסתכלו עליך בפרצוף עקום ויגידו לך "לא מוצא חן בעיניך? אתה לא חייב לחיות פה".

הלויאליסטים הם קרובי משפחה של החילונים האפולוגטיים, ופעמים רבות שני הטיפוסים האלה יתגלמו באדם אחד. החילוני האפולוגטי, במידה והמונח לא מסביר את עצמו, הוא אדם שאינו דתי אבל משום מה רואה חובה מוסרית בהצדקת מעשי הכפייה של הציבור הדתי ובעיקר החרדי בישראל, ושואל בתמיהה "אבל למה אתה שונא חרדים?" כשאתה מסביר לו שהכפייה הדתית בישראל מביאה לך את הסעיף. אבל עכשיו אני סתם בורח למחוזות פחות רלבנטיים.

בעולם לא מבינים איך יכול להיות שבישראל יש כל כך הרבה מטוסי קרב אבל כל כך מעט מטוסי כיבוי. ובכן עולם, אתה לא לבד, גם אנחנו תוהים. כן, אפילו הלויאליסטים שבינינו מסירים את הלוט מעל עיניהם ותוהים לפשר ההחלטות המטופשות שקיבלו נבחרי הציבור שלנו. היטיב לנסח זאת רון בן ישי, שמסביר כי אותם שירותי ההצלה הדרושים לכיבוי וטיפול בנזקי טבע הם אלה שיידרשו בשעת תקיפה צבאית או מלחמה. ומשום מה בחרו מי שאנחנו בחרנו להעביר יותר כסף לטנקים וטילים מלשירותי שעת חירום וכיבוי. בניגוד למה שהפוליטיקאים כנראה חושבים, כיבוי שריפות זו פעולה שצריך לתחזק ולממן כל השנה ולא רק בשעת משבר.

ברור שלא כל אותם עיוורים-שלפתע-עיניהם-חזרו-לראות ישארו איתנו עם שוך הלהבות. אבל אני בכל זאת מקווה שחלק מהם ילמדו את הלקח. כן, יש הרבה דברים דפוקים פה. כן, המדינה מקבלת החלטות מטומטמות. כן, מותר וחובה לבקר את החלטותיה. וכן, אם לא עושים זאת מתעוררים בוקר אחד עם כמה להבות קטנות שהופכות לאש גדולה ששורפת ומאכלת את הכל. גם פיסית, אבל גם מטאפורית.

כמו שאומר השיר: "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". חג חנוכה שמח.

איך הרעלה הופכת לרצח משולש. וכל הכבוד לד"ר אורלי אינס

1.

בתחילת השבוע התפרסמה בתקשורת ידיעה על חשד לרצח והתאבדות בעוספיה. שלושת בני משפחת כיוף – האב, האם ובתם הפעוטה – נמצאו מתים בביתם. כבר לאחר מציאת הגופות הודיעה המשטרה שככל הנראה האב רצח את אשתו וילדתם, והתאבד. למחרת הפרטים כבר היו ברורים יותר – לא רצח ולא נעליים – המשפחה מתה כולה מהרעלת גז שנפלט מהגנרטור.

עוד ידיעה על מוות מיותר שדווחה ונשכחה. מה שאני לא מבין הוא איך במשטרה מצליחים להפוך מוות מהרעלת גז, שבו הגופה לא מדממת, לא פצועה – לרצח. הרי לא היו סימנים ברורים ומפלילים, אז למה לשחרר הצהרות מטומטמות וחסרות ביסוס שמכפישות את שמם של האנשים ושפוגעות במשפחותיהם, שגם כך נדרשות להתמודד עם מותם? למה לתקוע טריז מיותר בין משפחת האב למשפחת האם, כשאין שום יסוד של אמת מאחורי זה? למה שוב משטרת ישראל יורה מהפה הגדול והמטופש שלה בלי לבצע חקירה בסיסית לפני כן או לפחות לחכות לתוצאות נתיחת הגופות?

בסדרות הטלוויזיה תמיד רואים את קצין המשטרה אומר שהוא לא יכול להגיב לפני שיגיעו ממצאי הפתולוג. מה שטוב למק טיילור והוריישיו קיין בטוח יכול להיות טוב גם בשביל תנ"צ או ניצב שקר-כלשהו. למה סתם להצטייר כמטומטמים ולפגוע במשפחה שלמה.

2.

לנאנסות, למוטרדות ולקורבנות עבירות המין יש מעכשיו פנים – אל תאמרו עוד א', אמרו ד"ר אורלי אינס. אני מצדיע לד"ר אינס שויתרה על זכותה לפרטיות – זכות שבתקשורת ניסו בכח לגזול ממנה בניגוד לחוק בשבוע האחרון. אינס החליטה לוותר על הפסודו-אנונימיות שלה היא זכאית – קצת קשה לקרוא לזה אנונימיות כשפרטי חייך פרושים על דפי כל העיתונים ותמונותייך מופצות לכל דורש באינטרנט – וכמי שמעורבת מזה שנים במאבק נגד אלימות החליטה לא לשתוק עוד.

שוב אנחנו רואים את גועל הנפש והזיוף של התקשורת ומשטרת ישראל. אם עוד לפני שגילתה אינס את פניה הן הושחרו בכל מקום אפשרי, אז עתה נראה כי נפרצו הסכרים האחרונים. "מקורביו" של אורי בר-לב מלכלכים עליה מעל גבי ערוצי התקשורת, שמדווחת את הכל בשקיקה. פסודו-עיתונאים סקסיסטיים ושונאי נשים יוצאים נגד הביטחון והאומץ שהפגינה. "למה היא ציפתה כשהחליטה להתלונן", מיתמם בן כספית, כאילו לא מספיקה ההטרדה המינית שעוברת אישה, היא חייבת לקבל על עצמה את ההטרדה, הזלזול, הביזוי והחדירה לפרטיות שמשום מה נלווים היום להגשת תלונה.

כספית, כאדם המיודד באופן קרוב עם עיתונאי בכיר ששמו יצא לפניו כמטרידן סדרתי, יודע למה הוא מתלונן. הוא וחבריו מפחדים, הם צריכים את נשק ההשחרה הפומבית כדי לוודא את שתיקת הקורבנות ולהבטיח את המשך המצב הקיים בו גבר יכול להטריד אישה and to get away with it. "אין כאן נערה תמימה שנאנסת בחשכת הלילה" כותב כספית, ומשתמש שוב באותו שקר מטופח היטב, כאילו אם זה לא "אונס קלאסי", זה לא אונס. אז לא, מרבית מקרי האונס וההטרדה המינית לא מתרחשים בסמטאות חשוכות. הם קורים במקומות העבודה, במשפחה ובסביבה הקרובה. רוב מקרי ההטרדה האלה לא מדווחים מסיבות ברורות – הקורבנות מפחדות להתלונן. מספיק לקרוא שוב את טור הבלהות של כספית כדי להבין למה.

חייבים לתת לנשים (וגם הגברים והילדים) שחוות הטרדה מינית את הביטחון לא לשתוק, וללכת להתלונן. כל עוד דעות כמו של כספית הן חלק מהמיינסטרים, זה יהיה קשה. כל עוד אנשים ממשיכים לחשוב ש"זה נעשה בהסכמה", זה יהיה קשה עוד יותר. אישה או גבר שמקיימים מערכת יחסית מינית עם דמות שיש לה סמכות לגביהם, בין אם בעבודה, בצבא או במשפחה, לא עושים זאת מבחירה חופשית. תמיד קיים שם החשש או שמץ החשש של "מה יקרה אם אסרב". האם אאבד את עבודתי, האם יושחר שמי? אנשים, בעיקר גברים אך לא רק, לא מבינים או לא רוצים להבין זאת. הפחד הזה שם, הוא אמיתי והוא משתק.