ארכיון | אישי RSS feed for this section

תופעת הנפיחה

26 נוב

לפני כמה ימים הלכתי לסניף אורנג' הקרוב לביתי כי הסוללה בסלולרי שלי לא מתפקדת כל-כך. לקח להם קצת זמן להתייחס אליי אבל זאת לא הנקודה. לכשהתייחסו אלי, הצגתי את הבעיה שלי בפני הנציגה, הנ"ל שלפה את הסוללה ולאחר בדיקה קצרה החליטה שהסוללה שלי נפוחה ולכן היא כבר די מתה – המסקנה נראית לי לגיטימית, יש לי את המכשיר די הרבה זמן ואני לא תמיד מתייחס אליו יפה – אולם לאחר שהכריעה התייעצה עם הנציגה השנייה, כנראה היותר בכירה, ההיא בחנה את הסוללה שלי וגם הסכימה.

היא הסתכלה אליי ואמרה לי "זאת תופעת הנפיחה".

הבטתי אליה בחיוך (וללא שמץ של הציניות הידועה שלי – באופן מפתיע וחריג), שאלתי אם היא מסוגלת להגיד את זה בלי לצחוק. היא לא הבינה מה אני רוצה, הבהרתי לה שנפיחה והתנפחות אינם זהים, היא התנצלה, למרות שלא היה צורך ונראה שלא היה לה כוח לפסבדו-אינטלקטואליזם שלי, זכותה.

בסוף לא רכשתי סוללה חדשה כי גם לא היה להם ועוד לא החלטתי אם אני רוצה, חוץ מזה, סוללה שנופחת זה בטח משהו נדיר, למרות שהוא לא מאוד מנומס.

מדינה אוכלת יושביה, ואז לועסת ויורקת

9 אוג

כבר כמה זמן שלא כתבתי וזה לא שלא היה על מה. במדינה משובשת כמו שלנו לא חסרים נושאים לבקר: הגזענות החרדית של ש״ס וילדי העובדים הזרים, גזר הדין המגוחך של ארז אפרתי, ההתעסקות בנשים בשייח׳ ג׳ראח ואפילו ההזדמנות האחרונה של צה״ל להוכיח לנו שוב שהוא בסך הכל ועד עובדים של עסקנים מלוכלכים. אבל הייתי עסוק. גם בלימודים ועבודה וקצת במושג החמקמק הזה שמכונה חיים, אבל בעיקר הייתי עסוק בלהתמודד. להתמודד עם הדבר הקשיח והמדכא הזה שמכונה מדינה.

בתקופה האחרונה היו לי יותר מדי התקלויות בדבר הזה, שדורך עליך, לועס אותך ואז יורק אותך החוצה, בלי שום התחשבות בעובדה שאתה בעצם זה שנותן לו לגטימיות ומחזיק אותו בחיים. זה התחיל בצורך לארגן חתונה בחו״ל בגלל התיאוקרטיה שיש לנו כאן, המשיך במפגש טעון נוסף עם אגף החניה הדורסני של עיריית תל אביב שהגיע לשיא שאני לא מעוניין להרחיב עליו. והבוקר גיליתי שאני צריך לשלם קנס מוגדל על עבירה שלא ביצעתי כי לא התקשרתי בעצמי לבית המשפט כדי לוודא שהוא לא דופק אותי בלי להודיע לי מראש. אז אני קצת מיואש עכשיו, מעין ייאוש מודרניסטי עמוק שכזה שמרגיש שאין עתיד ואין תוחלת לקיום שלנו כאן. כי מה כבר באמת אפשר לעשות?

יצא לי לקרוא קצת ביקורת מודרניסטית ופוסטמודרניסטית בזמן האחרון, ואף על פי שאני לא מקבל כל מילה שלה או של הניתוח אותה אני חייב להגיד שיש הרבה בחוסר התוחלת והייאוש שאני בהחלט מתחבר אליהם. אני מודה, לא קראתי את קפקא (אם כי הוא בהחלט on my list) אבל קראתי הרבה ביקורת עליו ואודות האזרח יוסף ק. ואני בהחלט מזדהה.

כולנו יוסף ק. במידה זו או אחרת. גם אם איננו מתעוררים בוקר אחד ונשפטים על דבר שאין לנו מושג מהו, במפגש עם המדינה לא פעם מרגישים שאין בעצם לאן לפנות. אין מישהו שאפשר להתלונן אליו ולקוות לצדק. המודל של דוח החנייה הוא הדוגמה האולטימטיבית: מישהו החליט שפשעת, ועכשיו עליך לפצוח במרדף נואש ומירוץ נגד הזמן כדי להוכיח את חפותך. ואם אתה מבקש לדבר עם סמכות גבוהה יותר שמוסמכת לקבל החלטות, הדבר נבצר ממך. ואוי לך אם תנסה, על בשרי גיליתי מה יקרה לך.

נראה כאילו דווקא במפגש עם המדינה עיקרון המשפט הבסיסי של חפות עד שיוכח אחרת נזנח לטובת עיקרון כל דאלים גבר. אני מניח שזה רק הגיוני כשחושבים על מהו בעצם חוק: לא יותר ממיסוד רצונו של החזק. וכשמדובר במפגש של אדם מן השורה עם המדינה, ברור מי החזק ומי תמיד החלש פה.

אני יודע שלא מדובר בבעיה ייחודית למדינת ישראל. אני גם לא יודע להגיד אם הבעיה הזו חמורה בישראל יותר או פחות בהשוואה לדמוקרטיות ליברליות אחרות כמו ארה״ב, גרמניה או שבדיה למשל. אבל אני יודע שלפחות כרגע, אני אזרח ישראל. ושהבעיה הישראלית הזו מטרידה אותי. אבל אני גם יודע שהדורסנות הזו ריסקה אותי לרמה כזו שאני לא יודע אם יש לי רצון או כח להילחם בה. כל מה שאני רוצה זה להתכרבל לצורת כדור ולהדחיק. רק שזה לא מה שיגרום לקנסות והדוחות והחשבונות להעלם. צריך לצאת ולקצור כסף כדי לשלם אותם, ולהתפלל שהם לא יפגעו יותר מדי בתשלומי המשכנתא ההולכים וטופחים.

אני מרגיש כאילו כל אחד מנסה לקרוע ממני חתיכה ואין מספיק כדי לחלק לכולם ולהשאיר גם לעצמי, כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה. אני מרגיש שלא משנה כמה אנסה לבקר, לקטר ולהציע, זה לא יספיק. זה לא יעורר קצה-קצהו של שינוי, תודעתי, ממשי או כל צורה אחרת. והייאוש הקיומי הזה מביא אותי לרצון להתנתק. לפחות מהמקום הזה.

אני עוד מעט בן 27, נשוי, עם משכנתא, עוד רגע עם תואר ועם משהו שאפשר לקרוא לו התחלה של קריירה, ואני מרגיש כאילו כבר הפסדתי במלחמה. כאילו המדינה הזו לעסה אותי וירקה אותי ולא השאירה לי סיכוי. ואני לא יודע מה אני רוצה לעשות עם התחושה הזו, לאיזה כיוון אני רוצה לקחת אותה.

אני לא דוקטורנט בפיזיקה או כימיה. אין לי הצעה מאיזו אוניברסיטה או חברה גדולה מעבר לים. המדינה לא נלחמת עלי. אני צעיר ממרכז הארץ. אף אחד לא מציע לי הקלות במס, סיוע או הטבות. אני המעמד הבינוני. אני משלם מסים. ולאף אחד לא אכפת. אז אני לא ״מוח״ אבל אני בהחלט איזו יד או לכל הפחות גב. אני עדיין כאן אבל מנטאלית אני כבר לא בטוח. ואני חושב על לברוח.

מילה טובה ומילה רעה

10 יול

ככלל, ג'וקים איננו בלוג של ביקורת מסעדות, ככלל ג'וקים הוא בלוג שאנחנו בעיקר מתלוננים בו על המצב במדינה, ככללל גו'קים הוא בלוג ככלל הבלוגים. אבל היות ואנחנו לא כותבים יותר מדי לאחרונה והמקרה הזה היה מספיק משעשע, אני אכתוב עליו בכל זאת.

ביום שישי שעבר, הלכנו, אני וחברתי לאכול צהריים בהרצליה פיתוח, ממספר סיבות לא רלוונטיות בחרנו לאכול באגאדיר. כשהגענו שאלנו את המארחת האם הם מקבלים תן-ביס, היא השיבה שכן. התיישבנו, אכלנו והיינו מרוצים למדי. בבואנו לשלם את החשבון בעזרת התן-ביס אמרה לנו המלצרית שהם אינם מקבלים תן-ביס בסופ"ש.

הסברתי למלצרית ששאלנו במיוחד את המארחת, לאחר שהנ"ל ניגשה להתייעצות קצרה עם המארחת ומלצרית נוספת היא שבה ובפיה התנצלות על כך שהטעו אותנו אבל הם אינם מקבלים תן-ביס בסופ"ש, שאלתי אותה "אז מה אנחנו עושים עם זה עכשיו?", הנ"ל הישירה בפני מבט ושאלה בתדהמה "מה? אין לכם כסף?".

בראייה לאחור התשובה היותר שנונה הייתה צריכה להיות "מה? אין לכם את המכשיר של התן-ביס, הוא מתאדה בסופ"ש?" אבל בחרתי להשאר דיפלומטי ועניתי למלצרית שוודאי שיש לנו כסף, אך לא תכננו להוציא אותו ולכן שאלנו על הכרטיס. הפעם היא הלכה להתייעץ עם המנהל, אשר הפגין דווקא שירות טוב, הוא הבהיר לנו שהם אינם מקבלים ככלל תן-ביס בסופ"ש אבל הפעם באופן חריג הוא יחייב אותנו, סוף טוב הכל טוב.

מילה טובה לזכות המנהל שהפעיל שיקול דעת ונתן שירות חיובי.

מילה רעה לזכות המלצרית שצריכה ללמוד לדבר אל לקוחות, למרות כל הבלאגן השארנו להם טיפ נאות, בכ"ז הייתה אי-הבנה ושאר השירות מלבד זה היה בסדר.

לגבי ההמבורגר עצמו, אני הזמנתי את האנגוס והוא היה טעים מאוד, על אף שקצת יקר.

אתם בעצמכם עוכרי ישראל, חבורת אטומים

5 יונ

אני לא מבין לאן המדינה הזו מדרדרת אם אפילו להפגין נגד הממשלה אי אפשר כאן. האנשים כאן כל כך שטופי מוח וציות עיוור שלא מסוגלים לקבל אפילו שמץ של ביקורת, של מחאה? איך הפכו כאן האנשים לעדה צייתנים ושתופי מוח שמקבלים בעיניים עצומות כל דבר שנציגי הממשלה אומרים להם? איך יכול להיות שעד שסופסוף מתארגנת הפגנת מחאה זורקים עליה רימון?

אני באמת שואל את עצמי לפעמים אם בכלל עוד יש לנו כאן תקווה, אם לא עדיף to cut our losses, ולהבין שדי, נכשלנו. שאיבדנו את המדינה לידיים קשוחות, קרות וחסרות כל רצון להקשיב לדעה אחרת. שלא מוכנות לקבל את מי שהוא לא בדיוק הן. ידיים גזעניות, שונאות. שמסרבות לקבל את האחר, שמסרבות להקשיב, שמסרבות לדיון שעמוק יותר מחילופי האשמות טוקבקיסטים.

אנחנו מדינה שוביניסטית, שסוגדת לכח ושונאת את האחר והשונה. שאנשיה לא מוכנים להביט אל מעבר לאפם שלהם. מדינה שצריכה טיפול נפשי, שבעיית ההתקרבנות שלה העבירה אותה על דעתה ושכל כך מרוכזת בטראומה האישית שלה שלא מוכנה לחשוב בכלל על הנזק שהיא גורמת בדרך לאחרים, שבסופו של דבר רק גורם לה נזק שוב.

כמובן שכל זה קורה אצל נתניהו, אדם שעשה לעצמו מקצוע משנאת האחר וליבוי יצרים ולהבות. אדם שלקח לעצמו מונופול על מה זה להיות יהודי, שעשה כל מה שהוא יכול כדי להעמיק שסעים, שהפך את זה למלחמה של "אנחנו" נגד "הם". יש בכלל עתיד למקום הזה?

%d בלוגרים אהבו את זה: