לפני כחצי שנה נישאתי לאשתי בטקס נישואין יהודי רפורמי. חתמנו על כתובה שחברינו וחברותנו שימשו לה עדים, השיאה אותנו רבה מוסמכת, נאמרו שבע הברכות, החלפנו טבעות ואפילו שברנו כוס. נכון, ידענו שרשויות המדינה לא יכירו בנישואינו כחוק, אבל היה חשוב לנו ולמשפחתנו לעשות טקס נישואין יהודי ואלטרנטיבי, שייצר אמירה. הטקס היה מכובד, יפה ושיוויוני וזכינו לתגובות חמות מכל עבר. עכשיו אני מגלה שחה"כ זבולון אורלב רוצה לזרוק אותנו לכלא בגללו.
לא מספיק שהמדינה הזו מכריחה אותנו לעבור דרך מוסד פרימיטיבי, חטטן ומושחת כדי להינשא כחוק, גם כשאתה עורך טקס פרטי היא מנסה להתערב בחייך באופן כל-כך חמור עד כדי הכרזה על מעשייך כעבירה פלילית שדינה מאסר. בהצעת החוק של אורלב מופיע הנימוק "תקנת הציבור" לדרישה לשלוח את החוטאים למאסר. יסלח לי חה"כ אורלב, שהתחנך על ברכי התורה ופחות על ברכי הליברליזם והדמוקרטיה, אבל לפחות על-פי אמונתי חירותו של הפרט מסתיימת רק כאשר היא פוגעת בחירותם של אחרים פגיעה מהותית. ניתן כמובן לדון מהי פגיעה מהותית זו, אבל העובדה שהוא ושכמותו לא מוכנים שאני ושכמותי נינשא שלא על-פי חוקיו אינה פגיעה מהותית בו וברגשותיו – אלא פגיעה מהותית בי וברגשותיי ושל אלה שמחזיקים בדעתי.
קראתי מספר פעמים את הצעת החוק של אורלב, ואין שום נימוק רציני לשאיפתו לזרוק לכלא את מי שנישאו אזרחית למעט השאיפה לעצור את הכרסום המתגבר במעמדה של הרבנות הראשית בישראל. אין לי נתונים סטטיסטיים אבל אני מכיר יותר ויותר חילונים שמעדיפים לוותר על שירותי הרבנות ולהינשא בצורה אלטרנטיבית – אם באמצעות חתונה בחו"ל שמוכרת על-ידי רשויות המדינה ואם באמצאות טקסים אלטרנטיבים שאינם מוכרים. אם אורלב אכן חושש מהפגיעה בתקנת הציבור או מהבלגן המשפטי כפי שעורכת הדין בגלובס טוענת, הפתרון הוא פשוט ומוכר: מערכת נישואין מוסמכת מטעם המדינה שאינה מבקשת מהפונים אליה להמציא הוכחות שונות ומשונות ליהדותם. בדיוק כמו במדינות מתוקנות, המדינה תסמיך את מי שתמצא לנכון להשיא בני זוג, ואלה יוכלו להיות רבנים, מולות, כמרים, עורכי דין או אנשים שיענו על קריטריונים מוגדרים מראש.
אבל למה להיתמם, הרי ברור שאורלב לא מעוניין ביצירת פתרונות ריאליים, אלא רק בהידוק חבל הכפייה הדתית סביב צווארנו החילוני. וזה מפתיע אותי, כי דווקא תפסתי אותו כמי שנחשב לבין השפויים במחנה ומעוניין בדו קיום. יכול להיות שאני תמים, יכול להיות שטעיתי, אבל ההצעה הזו, שכפי שאני רואה אינה חדשה, מראה על מה שנתפס בעיני כמגמה – הסובלנות בישראל נעלמת, נכחדת. ה"חיה ותן לחיות" שגם כך לא היה נפוץ מדי בישראל הפך נדיר עוד יותר. הציבור הדתי-לאומי בישראל, שבשנים האחרונות הקצין יותר ויותר ולא רק לכיוון חוסר הנכונות להתפשרות על שטחי יהודה ושומרון וקדושת השבת, רוצה להצטרף לציבור החרדי בנסיונות המישטור של חיינו. כשהמפד"ל הפכה ל"בית היהודי" ואמרה כי היא תישא את דגל החינוך לא חשבתי שהיא מתכוונת לחנך אותי מחדש. לאן הולכים מכאן? לא ברור.
(לצפייה בהצעת החוק של אורלב כקובץ וורד)
—-
בהערת שוליים אציין שאחרי כמה שנים יפות בבלוגלי חזרנו לוורדפרס.קום. תודה ענקית ליואב מהתמיכה של וורדפרס.קום שהפך את המהלך לאפשרי והעביר את ארכיון הפוסטים שלנו לבית החדש-ישן. יש עוד כמה דברים לסדר, גם העיצוב עוד לא לגמרי סופי, אבל אנחנו כבר כאן, ומתכוונים להישאר.
ג'וקים 
הנה אני מעביר את הארכיון של משמר הכנסת לוורדפרס, ופתאום מופיע לי בראש הבלוג החדש פוסט מ-2010. הנחתי שקרתה תקלה, במיוחד בגלל שהפוסט מתעקש שהתחתנתי לפני חצי שנה, ואני כבר עמדתי לתקן את התאריך, עד שגיליתי שזה בכלל פוסט חדש שלך.
משעשע!
אז רק שתדע, שהכתובת החדשה של המשמר נמצאת ב-http://mishmar.wordpress.com. אם אתה רוצה גישת כתיבה לבלוג, רק תגיד.
היי דובי, טוב לראות אותך פה 🙂 אשמח לגישה למשמר הכנסת, אני כבר מוסיף אותו לבלוגרול
רק שתדע שהשם של הבלוג שונה ל"שלטון החוק" לבקשת נציג של הכנסת, אחרי שאנשים חשבו בטעות שיש קשר בין הבלוג לבין משמר הכנסת האמיתי.
אני צריך את כתובת האימייל שלך (זו ששימשה אותך כדי להרשם לוורדפרס, אם יש יותר מאחת) כדי להוסיף אותך כמשתמש.
אגב, כחלק מההגירה עושה רושם שכל הרשומות שונו להיות תחת השם שלי. בקרוב אני אחליף את התבנית כך שבכל מקרה לא יוצגו שמות הכותבים במטא-מידע (כמו שהיה בבלוגלי), אז נא לחתום על הפוסטים שלך בגוף הפוסט.
אני מסכים עם איילת, לדעתי ממש לא היית צריך לשנות את שם הבלוג, מה גם ששלטון החוק זה נורא גנרי. משמר הכנסת היה הברקה, אני בעד שתחזיר את זה ותשים איזו הודעת הבהרה בפוטר כדי לצאת לידי חובה. מה כבר יקרה, משמר הכנסת ישלח נציגים לעצור אותך בטורונטו?
אני אשלח לך כתובת מייל – במייל.
אם זה היה קורה בזמן שעוד היה אכפת לי, אולי הייתי מתווכח, אבל מכיוון ששלחו לי את זה כשבלוג גם ככה היה מת, ושמרתי עליו כלא יותר מאשר ארכיון, לא רציתי להכנס לזה. ביקש יפה, הסכמתי. לא היה שם שום איום, אלא בקשה מנומסת – שאפשר להבין אותה לאור העובדה שחיפוש אחר משמר הכנסת בגוגל הוביל לבלוג לפני האתר הרשמי של המשמר (ועוד בזמנו ההדר של האתר כלל את הסמל של משמר הכנסת האמיתי, אז בכלל).
לפחות לשם הסדר הטוב, אני מעתיקה לכאן את התגובה שכתבתי במשמר הכנסת (שאגב, הטענה להחלפת השם שלו כל כך מטופשת, אבל אני מבינה אותך על כך שלא היה לך כוח לנהל איתם ויכוח בנושא).
—–
הצעת החוק של אורלב מבקשת לאסור על נישואין שלא בפני הרבנות. אבל השאלה היא מהם “נישואין”.
ראשית, לפי דברי ההסבר להצעת החוק, די ברור שמה שמטריד את אורלב הוא בטח לא המקרה של טקסים חילוניים – שאינם מהווים כלל נישואין, לא על פי היהדות ולא על פי חוקי המדינה, אלא סתם טקסים יפים – אלא מקרים של נישואין דתיים שלא דרך הרבנות. (ואני מסכימה שהטקס שלך – שהוא יהודי אך לא אורתודוקסי, אכן יכול לעורר בעיות, שלא מתעוררות בנישואים חילוניים לגמרי).
דברי ההסבר מתמקדים דווקא במקרים שבהם נערכו נישואים פרטיים על ידי רבנים “מוכרים וידועים” (כגון מקרה יגאל עמיר, או מקרים של אלמנות צה”ל שמתחתנות בנישואין פרטיים כדי לא לאבד את זכויותיהן הכלכליות). הוא שב ומדבר על הבעייתיות בכך שיש רבנים שמתעלמים במפגיע מההתרעות של בתי הדין הרבניים כנגד נישואין פרטיים.
החשש שלו הוא, כמובן, ממזרות שתנבע מכך שנשים יהיו נשואות מבלי שהדבר יהיה רשום בשום מקום. להציג את זה כמקרה שמונע בעיקר מכפייה דתית מתעלם לגמרי מההצדקות הפנים-דתיות של הצעת החוק.
ואגב – אני מסכימה לגמרי שהפתרון לבעיית הממזרות ו”תקנת הציבור” היא על ידי אפשרות לרישום גם של נישואים רפורמיים או אחרים, בדיוק כפי שזה מתבטא בליברליות המשמעותית של משרד הפנים לגבי רישום נישואין בחו”ל – כשכמעט כל סוג נישואין שהוא (כולל חד-מיניים ואחרים) נרשם כנישואין חוקיים לגמרי.
אבל נראה לי שזו הבעיה המרכזית שאיתה צריך להתמודד, ולאו דווקא עם ההצעה הזו (שאגב, בעיני מעוררת שאלות אחרות לגמרי של שימוש בכלים פליליים ללא צורך).
היי איילת, קודם כל תודה שנענית לגחמותיי 🙂
שנית, כמו שאמרת, הטקס שלי הוא אכן יותר מהסוג שעשוי לעורר בעיות ועל כן רק הגיוני שזה מעצבן אותי. מעבר לזה, התחושה שלי היא שהשימוש במקרה של יגאל עמיר הוא לא יותר מניסיון להצדיק את הצעת החוק בפני הקהל הרחב, שממילא לא ייחשף להצעה. אגב, אישית אני לא מבין את ההגבלות על נישואיו של עמיר. הוא עדיין אזרח המדינה ועד כמה שאני יודע אסירים עדיין רשאים להתחתן, גם אם הם הורשעו ברצח.
לגבי אלמנות צה"ל – הפיצויים אמורים להחליף אובדן הכנסה שהיתה מגיעה לכאורה מהבעל ולשמש בעיקר כמעין דמי מזונות. הבעיה כאן היא לא אלמנות צה"ל החוצפניות שלא מוכנות להתחתן מחדש אלא המדינה שמתנה את נישואיהן בביטול הקיצבאות.
לגבי ההצדקות הפנים-דתיות והחשש של אורלב מממזרים – אלה נימוקים שכאזרח חילוני ליברל ממש לא מדברים אלי והשימוש בהם כנימוק רק מחזק את הטענה של כפייה דתית. הניסיון שלו להפוך את זה למשהו שרלבנטי אלי הוא מקומם.
עוד משהו שגרמת לי לחשוב עליו ושלא עבר לי בראש כשכתבתי את הקטע המקורי הוא היעד לענישה: אם אורלב מוטרד מבעיית הרבנים שמחתנים בניגוד להנחיות הרבנות הראשית – שיעניש אותם ולא את הזוגות שמתחתנים. אחרי הכל, הרבנים האלה הם מי שנותנים את השירות ומקבלים עליו את הכסף.
נתחיל מלהתייחס לנקודות הספציפיות שהעלת (למרות שזה סוטה מהדיון):
1. יגאל עמיר – אומנם לאסירים יש זכות למשפחה ולהתחתן, אבל ההסדרה של הזכות הזו נחשבת כ"פריבילגיה" שאותה צריך לקבוע השב"ס. במקרה של עמיר, למיטב ידיעתי, לא הסכימו לאשר את נישואיו לא באופן גורף, אלא בדרך שאותה הוא רצה (שאני לא זוכרת מהי), ואז אחד הרבנים השיא אותו באופן פרטי ו"מחתרתי".
2. אלמנות צה"ל – הסיבה שאלמנות צה"ל מקבלות פיצוי הוא על כך שהן נותרו עם הכנסה אחת בלבד, ועל כן, מקבלות תמיכה מהמדינה. ברגע שהן נישאו בשנית, המצב לכאורה נפתר, ולכן אין סיבה עקרונית שהמדינה תמשיך לתמוך בהן (ולכן הן בדר"כ לא נישאות בשנית כדי לשמור על הקצבה). אין לזה קשר למזונות מהסיבה הפשוטה שאישה אינה זכאית כלל למזונות. מי שזכאי למזונות הם הילדים, שמקבלים סיוע מהצבא בנפרד כיתומי צה"ל, בלי קשר לשאלה האם אמם נישאה מחדש או לא.
3. ההצדקות הפנים-דתיות יכולות אולי לעצבן אותך, אבל הן מהוות בעיה של ממש לציבור משמעותי, ויצירה של פתרון ממשלתי עבורם היא לא כפייה דתית (מאותה סיבה שחוק איסור הונאה בכשרות הוא לא כפייה דתית, בניגוד לחוק שהיה קובע שכולם צריכים למכור רק כשר).
ולגבי היעד לענישה – סעיף שלוש להצעת החוק אכן קובע ענישה גם לרבנים. המטרה בהענשת הזוגות היא למנוע מצב שבו שווה לרבנים לעמוד בסיכון הזה תמורת כסף מכיוון שיהיה ביקוש לשירות של נישואין פרטיים.
מה שאת אומרת לגבי אלמנות צה״ל לא כלך כך מדויק. גם אם נתעלם מהנזק הנפשי והטיפול הפסיכולוגי המתלווה אליו והעלויות שהוא נושא בצידו, ושלא נמחקים באורח פלא במקרה של נישואים מחודשים – את שוכחת שמדובר בנשים שהיו נשואות לאנשים שלא היו בבית ועל כן כל נטל הבית נפל עליהן, הן אלה שדאגו לסביבה שתאפשר לאותו איש צבא להתרכז בעבודתו בלבד, ועל כן בדיוק כמו במקרה של נישואין, הן זכאיות לתמורה יחסית לאחר ה״פרידה״ ממנו. לגבי יתומי צה״ל, כאן יש מסכת שלמה של בעיות ומאבק לקבל הכרה מן המדינה, שלא כל כך רלבנטים להצעת החוק הנידונה. אבל לא ניצן לומר שהבעיה נפתרת.
לגבי הבעיות הפנים דתיות – אם לקהילה הזו יש בעיה שמטרידה אותה בהחלט הם זכאים לפתרון, אבל אני לא רואה שום סיבה שהפתרון הזה יבוא על חשבון קבוצות אחרות באוכלוסיה שהבעיה הזו זרה להן לחלוטין.