יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הגיע. כבכל שנה, שידורי הטלוויזיה מוקדשים לנופלים והחללים. כבודם של אלה במקום מונח, אבל מה עם האנשים שנשארו מאחור? נראה כאילו עבור המדינה, לאנשים ששכלו את בני משפחותיהם אין זכות קיום אלא כגלעד חי למי שאינו עוד איתם. כך יתומי צה"ל זוכים להתעלמות מהמדינה ונאלצים לתבוע את עלבונם. כך אלמנות צה"ל נאלצו במשך שנים לשים את חייהן בהקפאה, שכן נישואים מחודשים ישללו מהן את קצבאותן, כאילו לפתע הפצעים הגלידו כולם וכאילו אין צורך לתמוך יותר כלכלית בילדי הנופלים. כך משפחותיהם של נפגעי פעולות האיבה נאלצות להילחם על עצם הלגיטימות שלהן להתאבל.
אך מה אם מי שנפקדים לגמרי מיום הזיכרון? מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר למעט חייהם? קל לנו לזכור את המתים ולהביט ברחמים על המשפחות, אך קשה לנו כחברה לתת כתף לאלה ששילמו בגופם ובנפשם ונשארו בחיים. לפצועי צה"ל ופעולות האיבה אין "יום" משלהם. הם ממשיכים לחיות בינינו, ואנחנו עיוורים אליהם ולסבלם. כחברה, קל לנו יותר לרומם על נס את המתים, קשה לנו לתמוך בפצועים שזקוקים לעזרתנו הרבה יותר ממי שכבר מזמן נטמן באדמה. במדינה כל-כך שבעת מלחמות ופיגועים אנחנו עדיין מסתכלים מוזר על מצולקים, קטועי גפיים ופגועי נפש. אולי הם מזכירים לנו כמה אנחנו שבריריים, אולי האתגר שהם מציבים בפנינו כחברה הוא קשה. אך הם זקוקים לנו יותר מכל – הם שילמו בגופם ובנפשם ושלא מרצון עבור היותנו כאן, ונהנו מהטיפול ה"חם" של המערכת הביטחונית.
הבקשה שלי היא קטנה. אני לא מזלזל בחללים, אני רק מבקש לזכור את אלה שנשארו מאחור וממשיכים להיאבק על זכותם לחיים תקינים, על הזכות לאושר. חישבו גם עליהם ותנו להם כתף. אלה שהלכו ואינם עוד הרי לא זקוקים לה.
ג'וקים 
להשאיר תגובה