דודו טופז עשה את מה שכולנו חולמים אבל לא מעיזים

4 יונ

אין ספק שפרשת טופז היא הסיפור של 2009 כפי שהיא נראית עד כה. עם כל הפרשנויות והדיווחים סביב הנושא, בין אם עשה טופז את המיוחס לו ואת שאמר שעשה ובין אם לא, דבר אחד בולט לי כאן במיוחד – טופז, אם אכן שלח את אותם בריונים ש"יטפלו" באנשים שראה כאשמים בהתמוטטות הקריירה שלו, בעצם מילא את הפנטזיה האישית של כל אחד ואחד מאיתנו – לבוא חשבון עם מי שפגע בנו, עצבן אותנו או שנתפס כאשם בבעיותינו. הרי מי מאיתנו לא רצה לפחות פעם אחת "לכסח" את הבוס שלו לשעבר, המפקד בצבא, מ"כ הטירונים או סתם מישהו שחתך אותנו בכביש כי הם עלו לנו על העצבים?

בכל אחד מסתתר "חכה-חכה אחרי בית ספר" קטן כזה, שמת לצאת החוצה. ובכל זאת, אנחנו מחזיקים את יצר הרוע הזה בפנים (רובנו לפחות) ולא יוצאים בפרצי אלימות רנדומליים או מסעות נקמה אלימים ומתוכננים מראש. טופז הרי לא בחר את קורבנותיו במקרה. הוא הפנה את מכותיו ובריוניו אל מי שראה כאשמים העיקריים במצב אליו נקלע – מנכ"ל קשת, אבי ניר, סמנכ"לית התוכן של רשת, שירה מרגלית, וסוכנו לשעבר בועז בן-ציון. חריג לעניין זה הוא עמוס רגב שעל-פי הפרסומים היה המטרה הבאה, משום שסרב לאפשר לטופז לכתוב טור בעיתונו. אני מניח שלא במקרה היה רגב המטרה האחרונה ורק זו "שבדרך", וטופז, במידה ואכן הוא עומד מאחורי התקיפות, כנראה שאב ביטחון מופרז מכך שטרם נתפס. קורבנותיו של טופז, והסדר הספציפי בו הותקפו, רק מעידים על התסכול שלו, על כך שכיוון ישירות אל ראש הפירמידה.

כל אחד מאיתנו מרגיש לפעמים שהיה רוצה "לתפוס אחרי הלימודים" את מי שעצבן אותו, להפליא בו מכות ולהמשיך הלאה. למה אנחנו לא עושים את זה? הייתי רוצה לחשוב שזה בגלל שאנחנו יודעים שזה לא בסדר, שגם אם אנחנו ממש רוצים אנחנו יודעים שהמעשים האלה רעים ואסורים ולא באמת רוצים להסב נזק פיסי לאדם ולפגוע ולו מנטלית ביקרים לו. לצערי, ניסיון חיי וניסיונם של אחרים מראה אחרת. אנחנו לא נוקמים לא כי אנחנו חושבים שזה פסול, אלא כי אנחנו פחדנים. פחד הוא מניע, או במקרה שלנו חסם, מאוד חזק, שיצא לו מוניטין שלילי מדי ולא לגמרי מוצדק. פחד הוא מה שמחזיק אותנו בחיים ומונע מאיתנו לקבל החלטות מטופשות כמו לרקוד על קצה גג בניין או להסתכל על רכבת נוסעת מלמטה. פחד הוא גם מה שגורם לנו לא לנקוט בפעולות שאנחנו יודעים שאם ניתפס, וסביר שניתפס, יביאו עלינו צער רב שאנחנו ממש לא מעוניינים בו. זה לא שאכפת לנו אם למ"כ מהטירונות יכאב או אם אמא שלו תבכה – אכפת לנו אם לנו יכאב ואם אמא שלנו תבכה כשיזרקו אותנו מאחורי סורג ובריח.

בני האדם, כפי שגורסות התיאוריות המודרניות, הם יצורים רציונלים. הם מבצעים שיקולי עלות/תועלת וגוזרים מהתוצאות החלטות. אנחנו משווים את התועלת שתצמח לנו מהנקמה אל מול העלות שתגבה מאיתנו הפעולה, ומחליטים, ברוב המוחלט של המקרים, שעדיף לוותר על העניין הזה. זה לא שאנחנו בני האדם פחות אלימים משהיינו בעבר, אנחנו פשוט יודעים שהמערכת השתכללה עד כדי כך שרוב הסיכויים שיסגרו גם איתנו חשבון, או לפחות חוששים מהאפשרות הזו. אפילו שאנחנו לא באמת מאמינים במשטרת ישראל, הסיכוי הקטן שיתפסו אותנו והידוע על הצפוי לנו במידה וזה אכן יקרה, מספיקים כדי להטות את הכף במערכת שיקולי העלות מול תועלת.

יש הגורסים שאנחנו לא באמת יצורים רציונלים, אני דווקא חושב שכן. כשאנחנו עושים פעולה הנתפסת על-ידי אחרים כלא רציונלית אין זאת אומרת שלא ביצענו חישוב עלות/תועלת, זה פשוט אומר שמערכת השיקולים שלנו היתה שונה משלהם או, אם לתמצת באופן לא מדוייק את תורתו של פרופ' כהנמן, לא היה לנו את כל המידע על הסיטואציה. טופז, לצורך הדוגמה, הגיע למצב בו מערכת השיקולים שלו היתה שונה משלנו. הרי לא סביר להניח שחשב, גם בחלומותיו הפרועים ביותר, שהתקיפות שביצע נגד ניר ומרגלית יגרמו להם להתחרט ו"לקבל אותו חזרה לעבודה". הרציונל של טופז אמר לו שהתועלת שישאב מתחושת הסיפוק בידיעה ש"הכניס להם" שווה את הסיכון. טופז אפילו לא רצה שקורבנותיו ידעו מי פוגע בהם ומדוע, מה שרק מראה שהוא עדיין עשה חישובי עלות תועלת – הרי התסריט הבסיסי ביותר של "חכה חכה" כולל אותנו דופקים מכות לבריון, שיודע מי המכה אותו ולמה. טופז ויתר על שני האלמנטים הקריטיים האלה לתסריט הנקמה דווקא מתוך הפחד שייתפס. הוא התפשר על התועלת על מנת לנסות לצמצם את הסיכון לגבי העלות.

ובכל זאת, אחד הדברים שחורים לי ביותר כאן היא האלימות הכה ברוטאלית שהפעילו הבריונים בשליחותו של טופז (לכאורה). הזעזעתי אמש כאשר שמעתי את אלכס גלעדי מתאר במהדורת החדשות את מצבו של אבי ניר כפי שלא שמעתי עד כה. גלעדי נשמע סוער וזועם, ובצדק. טופז אמר לאחר שהתוודה (לצערי לא הצלחתי למצוא כתבה הכוללת את הציטוטים) כי לא התכוון שהפגיעות הפיזיות יהיו כל-כך קשות, אך במשטרה, על-פי הדיווחים, מפקפקים בכך שכן לאחר שנודע על הפגיעה הקשה באבי ניר המשיך טופז (לכאורה) והזמין תקיפות במרגלית ובבן-ציון. כדי להמשיך בתקיפות הכה קשות צריך אדם לשנוא באופן יוקד וצרוף את מושאי הנקמה שלו, ודאי וודאי כשהוא יכול לתאר לעצמו שלחומרת הפגיעה תהיה גם השפעה רבה על חומרת העונש שיוטל עליו, כלומר על העלות שתיגבה ממנו. אני לא יכול להעיד לגבי טופז אבל לכשעצמי, כשאני "מפנטז" על נקמה אני לרוב מסתפק באגרוף או משהו דומה ובידיעה עצמה, ודאי שלא בפירוק כל-כך קולוסאלי כפי שהפליאו בריוניו השכורים (לכאורה) של טופז.

פחד ושימור העצמי הם המניעים החזקים ביותר של בני אדם. הם מונעים מאיתנו לעשות החלטות שגויות ולסכן את עצמנו. טופז הגיע למצב בו סבר שהתועלת שיזקוף מהידיעה על התקיפות תהיה גבוהה מספיק כדי לכסות על העלות, מהלך שכפי שציינו כבר בכלי התקשורת מציג באור אחר את איחולי ה"החלמה מהירה" שמסר לניר בשידור לאחר תקיפתו. עלות נוספת שמעניינת אותי כאן היא עלות התקיפות – כמה שילם טופז עבור הזמנת התקיפות – וכיצד הגיע למצב בו שכר בריונים, דבר מפתיע עבור אדם אימפולסביבי כטופז שכבר זקף לחובתו מספר אירועים אלימים.

פחד הוא דבר טוב, שיקולי עלות/תועלת הם מפתח מעולה להישרדות אישית, להימנעות מנטילת סיכונים מיותרים ולניצול הזדמנויות חשובות וראויות. נקמה אלימה היא לא פיתרון. הבעיה היא כאשר מערכת השיקולים הופכת לכזו שהעלות אל מול תועלת שלנו מוציאה אותנו אל מחוץ למערכת הנורמטיבית-החוקית. אני מגנה אלימות פיסית מכל סוג שהיא. יש סיבה טובה למה פנטזיית הנקמה נשארת בגדר פנטזייה בלבד. טופז חצה את הגבול כי למערכת השיקולים שלו נכנסו גורמים שגרמו לו להעריך את התועלת שתישא עבורו הנקמה הרבה מעל לעלות שיגבו המעשים שלו. עכשיו הוא יצטרך להתמודד עם השאלה שמונעת מכל אחד ואחד מאיתנו לצעוד באותו הכיוון – האם זה באמת שווה את זה?

Advertisements

9 תגובות to “דודו טופז עשה את מה שכולנו חולמים אבל לא מעיזים”

  1. עבאדי יוני 4, 2009 בשעה 13:11 #

    קצת סמים והפנטזיה הופכת למציאות…

  2. ערן בילינסקי יוני 4, 2009 בשעה 17:23 #

    כשאתה אומר "כל אחד" אנא אל תכלול אותי. זה שיש לך פנטזיות על אלימות (ותאמין לי, גם אני לא הייתי הילד הכי מקובל בבית ספר) לא אומר שלכולם יש.

  3. ליאור יוני 4, 2009 בשעה 18:39 #

    ערן, אף פעם לא רצית לכסח איזה בריון שהציק לך או לתת אגרוף למישהו שחתך אותך ברמזור? אם אתה רוצה לשקר לעצמך, תהיה בריא

  4. ערן בילינסקי יוני 5, 2009 בשעה 0:03 #

    מצטער, אני לא טיפוס אלים. אין לי פנטזיות על לכסח אנשים. אני מתעצבן לפעמים, אבל גם העצבים הללו לא מתועלים לפנטזיות על אלימות. למה כל כך קשה לך לקבל את זה, שאתה עונה לי בתוקפנות כזו? (האם בסתר ליבך גם רצית לכסח אותי באותה הזדמנות? 🙂 )

  5. ליאור יוני 6, 2009 בשעה 12:07 #

    ניר קיפניס קורא את ג'וקים: טופז הוא האלטר-אגו שלנו

  6. גידי יוני 6, 2009 בשעה 17:29 #

    קצת ארוך אבל בהחלט פוסט מוצלח
    אני עדיין הייתי רוצה להאמין שיש בנו יותר מרק הפחד ממעצר או ענישה, והרי כשאני מתעצבן ויש לי רצון להכות אנשים מסויימים, אני לא עושה את זה כי אני נרגע ואני מבין שבד"כ לא יצמח מזה שום דבר חיובי עד כמה שזה יהיה כיף באותו רגע. בסופו של דבר הסיפוק הוא מאוד רגעי וכל אדם שמסתכל מטר מהאף שלו רואה שהאלימות שהוא יפעיל לא באמת תפתור שום דבר.

    אבל, אתה עדיין מעלה שאלות מעניינות, אני בטוח לדוגמא שאנשים משלמים מיסים לא כי הם מאמינים בחשיבותם אלא פשוט לא רוצים שייעקלו להם את החפצים.

  7. בלוג משחקים יוני 29, 2009 בשעה 3:00 #

    פוסט לעניין ובלוג ממש מעניין,מחכה לעוד עדכונים

  8. קונסולות משחקים יולי 24, 2009 בשעה 2:57 #

    אפס הדודו טופז הזה
    תקשיב אתה כותב סוף הדרך,פוסט מצויין מחכה לעוד 8)

  9. חופשת סקי באיטליה אוקטובר 16, 2009 בשעה 16:02 #

    פוסט נהדר… מעניין מאוד לקריאה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: