ותודה לאגודת הסטודנטים

14 ספט

(ליאור)

לפני כמה דקות סיימתי את ההרשמה לסימסטר א' בהיסטוריה. את הרישום ביצעתי ממש ברגע האחרון, ממחשבי האוניברסיטה, לאחר שגיליתי רק ביום רביעי שהרישום בבידינג לשנת הלימודים הקרובה נפתח בבוקר אותו יום, ויימשך עד ליום ראשון בבוקר (הבוקר). איך זה קרה? זה קרה בגלל שכמו סטודנטים אחרים, גם אני הדחקתי את שנת הלימודים המתקרבת, כששנת הלימודים הקודמת עדיין לא תמה עבורי (את המבחן האחרון שלי אבצע רק מחר). ואני לא מדבר על תלמידי העברית שמועדי א' שלהם נגרמו רק בשבוע שעבר, אם בכלל.

כשהבנתי שצריך להירשם ובזריזות הופתעתי לגלות שהחשבון שלי באוניברסיטה חסום, בגלל שטרם שילמתי את המקדמה עבור שנת הלימודים הקרובה. ולמה לא שילמתי? או, כמובן מפני שאגודת הסטודנטים של האוניברסיטה היקרה שלי אמרה לי לא לשלם. אז כן, באגודה של ת"א החליטו לנקוט ב"מרד תשלומים" בניסיון פאתטי נוסף לכופף את האוניברסיטה, את המל"ג, את משרדי החינוך והאוצר או את אני כבר לא יודע ולא אכפת לי מי. כמה חבל שלכל הגופים האלה זה לא ממש הזיז, והם לא היו מוכנים לרשום אותי ללימודים כל עוד לא שילמתי עליהם (דבר שאפשר אפילו לראות כהגיוני).

השורה התחתונה היא שנאלצתי לנסוע בחמישי בצהריים לסניף הבנק שלי בעיר נעוריי (שכן רק במקום בו פתחת את הפקדון שלך מותר לך לשלם ממנו, מתברר), ולהשכים קום ביום ראשון, יום לפני מבחן, כדי להגיע לאוניברסיטה, להציג את ספח התשלום ולרוץ למעבדת המחשבים כדי להירשם.

אם הכשלון של אגודת הסטונדטים של ת"א בפרט ושל "הנהגת הסטודנטים" בכלל לא ייאשו אותי מספיק עד כה, אז בא האינסידנט הקטנטן הזה ודפק עוד מסמר אחרון לארון הקבורה של האמון שלי בהם וביכולת שלהם להביא להישגים, או לכל הפחות לאפשר לי לסיים את התואר בשקט.

על כשלון מאבק הסטודנטים של השנים האחרונות אני מאמין שעוד ייכתב בעתיד ושהוא יהיה נושא למחקר באקדמיה הישראלית, או לפחות במה שיישאר ממנה אחרי ששונשיין, טופורובסקי, תמיר ובר-און יסיימו להתעלל בה. אותי, אישית, זה לא ממש מעניין. מה שמעניין אותי כרגע, כסטודנט שגם עובד למחייתו (ולצערו במשרה מלאה), זה לסיים את התואר הזה כמה שיותר מהר ובמינימום גרירות. ואם אפשר, לשם שינוי, לא לגרור את שנת הלימודים לתוך ספטמבר, מה טוב.

שביתה, כמו שכתבו כבר רבים לפני, היא נשק יום הדין. כשמשתמשים בה כל שני וחמישי היא מאבדת מכוחה. כשמשתמשים בה על כל פיפס ולפני ניסיון אמיתי וכן (או כך לפחות הצטייר הדבר בעיניי מכלי התקשורת) לנל משא ומתן, חודה מוקהה. שביתה היא חרב פיפיות, יותר משהיא פוגעת במי שמנסים ששבותים נגדו, קרי משרדי החינוך והאוצר, הנהלת האוניברסיטאות וכ"ו, היא פוגעת בציבור השובתים. נכון, הסטודנטים לא שבתו בשנת הלימודים הקודמת אלא המרצים, אבל חוסר התגובה של הנהגת הסטודנטים, שלא ניצלה את ההזדמנות כדי להרוג שתי ציפורים במכה אחת או אפילו לא ניסתה לזרז את פתרון המשבר, הוא בעוכריה.

בניגוד להסתדרות, שלמרות הדימוי הכוחני שלה לא שובתת כל שני וחמישי אלא משתמשת באימוי השבתה שמספיק בהם כדי לקפל ממשלות, ובניגוד למרצים (או "חוקרים" אם תרצו), לסטודנטים אין קרן שמממנת אותם במהלך שביתה, כל שכן בתקופה שאחריה בה הם נאלצים ללמוד בקיץ, בתקופה בה תכננו לעבוד כדי למממן את לימודיהם.

הכוח שלי לשבות, שלא היה רב מדי מלכתחילה, נגמר. אני מודיע כאן ועכשיו (ולמעשה מצטרף לגידי) שאם תהיה שביתה בשנת הלימודים הקרובה, אני לא אקח בה חלק. נשבר לי, נגמר לי. אני רק רוצה לסיים את התואר הזה וכבר לא אכפת לי כמה זה יעלה לי. רוצים להכפיל את שכר הלימוד? תפאדל. אני אשלם את כמה שאני צריך לשלם, רק שיאפשרו לי לסיים את התואר הזה כמה שיותר מהר. צריך לקחת הלוואה בשביל לסיים את התואר המצ'וקמק הזה? אני אקח הלוואה, ואם הלימודים יתקיימו בסדרם ונצליח לסיים אותם (אני וזוגתי) בטווח הזמן הנדרש לנו בלי עיכובים של שביתות, אולי גם נוכל להחזיר את ההלוואה הזו בלי לגרור אותה למשך שנים. נכון לעכשיו ההחלטה לעשות תואר ראשון באוניברסיטה נראית לי כאחת השגויות שעשיתי בחיי, ואני מצטער עליה, אבל אני לא הולך ךהכות על החטא הזה עכשיו. אולי בפעם אחרת.

אני לא מאיים על אף אחד וגם לא מנסה. לפי הנתונים שמפרסמת אגודת הסטודנטים (אם יש מישהו שעוד נותן בהם אמון), רבים מהסטודנטים תומכים בשביתה. אני לא מכיר את הרבים האלה. אם תהיה שביתת סטודנטים השנה, אני לא אקח בה חלק, ולהבנתי גם לא רבים מחבריי. אני מתכוון להגיע לכיתות ולדרוש מהמרצים ללמד. ואם מישהו ינסה לפוצץ שיעור, אנחנו כבר נראה מה יקרה.

מודעות פרסומת

3 תגובות to “ותודה לאגודת הסטודנטים”

  1. יעל ספטמבר 15, 2008 בשעה 9:33 #

    אני מחזקת את ידיך בעניין הסירוב-שביתה. למזלי הטוב, אני מסיימת את החובות האחרונים שלי בימים אלה (טוב נו, יש עוד סמינריון אחד) ופטורה מהדילמה הזאת. לא שצריך להפריז בהערכת המזל שלי- כמסיימת תואר ראשון בעברית שהתחילה ללמוד ב-2006, היה לי התואר המצ'וקמק ביותר בעולם (קיץ שנה א', מלחמה. אביב שנה ב', שביתת האגודות. סתיו-חורף שנה ג', שביתת מרצים+שיבושים קלים של הסגל הזוטר). הכל נגרר קדימה, זז, היה לא-נוח ולא בטוח, ואני מוצאת את עצמי עכשיו מצידן השני של שלוש שנים בלי חופש, בלי מנוחה, בלי רגיעה כי בנוסף לכל גם להתקיים איכשהו צריך.
    אני לא מצטערת על התואר והלימודים, אבל בהחלט לא מקנאה בשנתון שלך, או בכל מי שעוד מחוייב למערכת הזאת. חווית השלוש שנים האלה שברה אותי- ובצניעות מרובה אראה את עצמי כמיקרוקוסמוס של ציבור- נפשית ואקדמית במובנים שטרם נחקרו. למיטב הבנתי, הדבר הטוב ביותר שיש לעשות במצבך הוא להרכין את הראש ולעשות כל מה שיידרש בשביל לסיים את החובות למערכת הזאת, ולהתנתק ממנה כמה שיותר מהר וללא כאבים.

    אה, בהצלחה? כנראה.

  2. גיא ספטמבר 15, 2008 בשעה 16:57 #

    הייתה לי הזכות להיות אחד האנשים הכי פעילים ב"מאבק הסטודנטים" של 1998. הדבר העיקרי שיצא לנו מכל העסק הזה, היה העבודה שיש לי הרבה חברים טובים משם.
    הסיבות שלא יצא שום דבר מהותי, הן בעיקר אלה:
    1. הסטודנטים שמו זין – רק בעצרות הגדולות ביותר, הגיעו כ-10% מכלל הסטודנטים, כ-20 אלף איש. בשאר הזמן, היינו בין חצי אחוז לאחוז בהפגנות היומיות.
    2 ."הנהגת המאבק", היתה מנותקת מציבור הסטודנטים. זו הסיבה, שמה שזוכרים מהמאבק הזה בעיקר, זה כמה סטודנטים אוכלים פיצות ששרה נתניהו הביאה להם.

  3. גידי ספטמבר 20, 2008 בשעה 20:52 #

    לא שיש צורך שאחזק את ידיו של ליאור הרי כתבתי בערך את אותו דבר פוסט קודם, אבל לא הבנתי למה גיא התייחס?
    אני יכול להגיד לך שבשביתת הסטודנטים הקודמת הייתי מאוד קרוב למנהיגי המאבק בירושלים וראיתי את ההתנהלות המצ'וקמקת שלהם ואני מניח שבאופן סביר מייצגת את שאר הסטודנטים ברוב הארץ. אני וליאור פשוט אומרים שהפסדנו במאבק, בצדק? לא בצדק? מה זה משנה עכשיו?
    בקרב MMA יש מה שנקרא tap-out זה מה שהלוחם עושה כשהוא בבריח כ"כ כואב שהוא מבין שהוא לא ייצא ממנו ואו שהיד/רגל נשברת או שהוא מתעלף (תלוי בבריח) והוא טופח על היריב שלו ונגמר הקרב. הוא לא מנסה אח"כ לבוא ולהמשיך להלחם הוא מבין שהוא הפסיד… אז אולי האנלוגיה קצת תמוהה, אבל בכל אופן, העניין הוא פשוט, הפסדנו. הממשלה חנקה אותנו וטפחנו, זהו, עכשיו מנסים להתמודד עם השאלה לאן הולכים הלאה.
    לפחות בסוף הקרב, בד"כ הלוחמים מתחבקים ועושים כבוד אחד לשני, אנחנו פשוט חוזרים לאיים בשביתה… זה לא מפחיד אף אחד שם…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: