כישלון המערכת הישראלית והשקר הביטחוני

31 מרץ

החודשים שלפני מערכת הבחירות האחרונה אמנם דיברו על "חמלה", אך בסופו של דבר זכינו לממשלה נעדרת כל אג'נדה חברתית אמיתית העוסקת באותן סוגיות מוכרות לעייפה של "שלום וביטחון". ראש הממשלה נבחר לתפקידו בלי שיציג תוכנית כלכלית מגובשת, וגם אם לא היתה כאן מלחמה בקיץ האחרון עדיין לא היינו זוכים לראות תקציבי ענק זורמים לכיוון נושאים הנחשבים מינורים וקשורים לרווחה. האם הסיפור שמספרים לנו אודות המציאות המאיימת שהופכת כל דבר שאינו ביטחוני למשני היא אמיתית, או שמא מדובר בשקר גס שנועד להסתיר מאיתנו את המציאות? תקראו לזה תודעה כוזבת, תקראו לזה איך שתרצו, אבל מגיע לנו יותר, הרבה יותר, וכאן ננסה להסביר לכם למה ואיך הגענו למצב הביש בו אנו נמצאים היום.

המציאות שלנו

כבר 60 שנה שאנחנו חיים כאן בתחושה שכל הסוגיות הבוערות דוגמת חינוך, בריאות ורווחה הן תמיד משניות בהשוואה לעניין החשוב באמת שמדיר שינה מעינינו – סוגיית הביטחון של מדינת ישראל. כבר שנים שתקציב הביטחון הוא הגדול ביותר מבין תקציבי הממשלה, על חשבונם של כל המשרדים האחרים, ובחברה מטריאליסטית כמו שלנו תקצוב הוא מן הסתם אחד הסממנים העיקריים לחשיבות. התיאוריה המקובלת שתשתמעו מכל נהג מונית, פוליטיקאי או קרוב משפחה היא שכל עוד אנחנו "נאבקים על קיומנו", אין לנו פנאי להתעסק בזוטות דוגמת רווחה.

Zakautנכון, תקציב החינוך הוא השני בגודלו אחרי תקציב הביטחון, אבל איכשהו יש לי תחושה שלא כל-כך קוצרים את פרות ההשקעה הכספית הזו. כשאחוז הזכאות לבגרות במדינת ישראל סובב כבר שנים באזור ה-50% אי אפשר לומר שמדובר בהשקעה "משתלמת". תהפכו את זה איך שתרצו, תספרו רק את הנוער היהודי (על הטעם הרע הכרוך בכך) ועדיין לא תגיעו ל-60% של זכאים לבגרות מתוך בני ה-17. הנתון הזה קיים כבר שנים אבל איכשהו אנחנו מצליחים להתעלם ממנו – כל ילד שני שנולד במדינת ישראל לא זכאי לתעודת בגרות, לכל ילד שני נחסמת האפשרות לחיים שיאפשרו לו לממש את הפוטנציאל שלו כאדם. כל זאת בלי להתייחס לעובדה שבני נוער רבים נפלטים ממסגרות החינוך וכלל אינם ניגשים לבחינות הבגרות, מה שאומר שאחוז בני הנוער שעתידם נחסם עוד בטרם החלו את חייהם הבוגרים גבוה עוד יותר.

נושאים "שוליים" אחרים כמו בריאות ורווחה זוכים להתעניינות פחותה עוד יותר מהחינוך. רק לשם הדגמה, הביטו על סאגת משרד הרווחה בממשלה האחרונה, שאחרי קמפיין בחירות רווי ב"חמלה" מצא עצמו מיותם לאחר חלוקת התיקים (אם כי השאלה על חשיבות שר הנושא בתפקיד מתאימה לדיון מעמיק שלא כאן מקומו). אדם המבקש לממש את הביטוי העליון לזכותו כאזרח ולהצביע בבחירות על סמך העדפות "חברתיות" נחשב לעוף מוזר שאינו מבין מה באמת "חשוב". מי ששואף להצביע על-פי צו מצפונו החברתי ולא על סמך נושאים בטחוניים-בוערים זוכה לתדמית של אאוטסיידר שמנותק מההווה הכל-כך קריטי ומדמם.

הרצוי, לא המצוי

האם הנושאים הבטחוניים הם באמת ההווה והסוגיות החברתיות הן לא יותר מרעיונות יפים המתאימים לעולם של שלום ושלווה, או למדינות שקטות כמו שוודיה שילדיהן אינן נאלצים לכתת רגליהם בסמטאותיהן של רמאללה וג'נין? אני מאמין שלא. הרי בסופו של דבר כל ממשלה ישראלית, ותהא זו ממשלת שמאל או ימין, נאלצת לנהל את אותן שיחות מו"מ, נאלצת לבצע את אותם מבצעים צבאיים ונאלצת לפנות את אותן נקודות יישוב שוב ושוב לאחר שאפשרו להן להתאכלס מחדש. אז מה ההבדל בעצם בין ימין ושמאל "בטחוניים"? אם כולם מדברים, מבצעים ומפנים, עם איזה הבדל אנחנו נשארים?

By canonsnapper, CC by-nc-ndכשבוחנים את הסוגיות לפי מצב העניינים המתואר לעיל מבינים כי למעשה אין ברירה אלא להביט על סוגיות פוליטיות מבעד לעינים "חברתיות". כל הבדל אחר הוא זניח. הסוגיות שצריכות לעמוד במרכז החיים הפולטיות צריכות להיות כלכליות-חברתיות ולעסוק בסדר העדיפיות החברתי שלנו: האם אנחנו רוצים מדינה קפיטליסטית ליברלית בעלת שוק חופשי לחלוטין מהתערבות הממשלה בה העשירים מתעשרים, העניים נופלים מטה ואדם לאדם זאב; או שמא אנחנו רוצים מדינת רווחה בעלת שוק מפוקח לאילא ואילא על-ידי הממשלה, בה לא ניתן כמעט להתעשר ולצבור רווחים, העניים זוכים לתנאי חיים סבירים וטובים בסיוע ממשלתי בזכות מסים כבדים שהמדינה גובה מאזרחיה? מן הסתם נרצה משהו באמצע, אך בשביל להגיע למסקנה בדבר המצב הרצוי יש לנהל דיון, ודיון כזה לא ממש מתנהל כאן, לא כל עוד העניינים הבטחוניים תופסים את מרכז הבמה.

סוגיה זו מצאה לה ביטוי בתוכנית הכלכלית החריפה שיישם נתניהו בכהנו כשר אוצר – ניתן להסכים או להתנגד לצעדים שנקט, אך הבעייתיות הגדולה ביותר בעיני היא העובדה שלא נוהל דיון ציבורי אמיתי בסוגיית המדיניות הכלכלית. במדינות מתוקנות אחרות לא היה ניתן לחסל את ניצני מדינת הרווחה שנוצרה כאן ולא ניתן היה להסיר שכבות אדירות של שומן שנצברו או לא נצברו על גבי המערכת, ללא דיון ציבורי נוקב ובלי שהנושא יהפוך לסוגיה מרכזית במערכת הבחירות.

למה הגענו לאן שהגענו

מתוך אתר הכנסתאיך בכלל הגענו למצב הזה שסוגיות מהותיות ואמיתיות על עיצוב החברה בה אנחנו חיים נזנחו לטובת דיון בעניינים דוגמת טריטוריה כבושה ומצב בטחוני? האם תנאי החיים שלנו באמת הוכתבו על-ידי "גורל" שלא היה בידנו לשנות או שהוא כוון לכך מלכתחילה? ניתן להתכווח על המידתיות, אך אין ספק שבמובנים רבים החברה הישראלית נווטה מתוך חשיבה תחילה אל מצב התקיעות בה היא מוצאת את עצמה כיום. כבר בימיה הראשונים של המדינה, שנשלטה ללא עוררין על-ידי אנשי מפא"י והמנגנון ההסתדרותי החזק והכל יכול שלה, הוגבלו אפשרויות החשיבה של צעירי ישראל באמצעים מכוונים. ניתן לראות זאת בשני כלים מרכזיים שאת סימניהם סוחבים על גבם הורינו וסבינו עד היום – היעדר לימוד שפות והיעדר תרגומים. בפשטות, המנגנון המפ"איניקי, תוך שהוא זוכה להסכמה משכבות עלית אחרות בחברה הישראלית הצעירה, חינך דור שלא מסוגל לחשוב אלא רק לבצע, או אם תרצו – למלא פקודות. קשה לקרוא הוגים גרמניים או צרפתים כשאינך מבין את השפה.

עם השנים הדורות התחלפו, אלה שהיו מסוגלים לחשוב ולהגות ברומו של עולם היו ואינם, ונשארנו עם צעירים שגדלו והפכו למנהיגים שאולי מסוגלים לנצח מלחמות ולצלוח יופי את התעלה, אבל לא יודעים מה לעשות איתה אחרי זה. על סוגיות גדולות יותר כמו כלכלה, רווחה ושוויון חברתי אין בכלל מה לדבר.

ניתן אולי להבין חלק ממניעיהם של "אבות האומה" כשבוחנים את המשימה הקשה איתה התמודדו. בכל זאת, לבנות מדינת מהגרים זו לא משימה פשוטה ואתה ממש לא רוצה כל מיני רוחניקים שיפריעו לך באמצע. ייתכן והטוטאליטריות המסוימת של בן-גוריון ושותפיו להנהגה אכן היו נחוצים במידת מה, אך בדרך הם יצרו דור של נכשלים שאת תוצאות פעולותיו אנו חווים עד היום.

רק לשם השוואה

כאשר מציבים את המערכת הישראלית בהשוואה למערכות חברתיות קודמות בהיסטוריה האנושית מקבלים תמונה רחבה יותר. מאז שחר ההיסטוריה נהגו מנהיגי מדינות וקהילות אנושיות להסב את מוקד תשומת הלב הציבורית כלפי ענייני חוץ במטרה לזכות בשקט פנימי. בעיות חברתיות פנימיות זכו בפתרון שנוצר כתוצאה ממצב של עימות ביטחוני חיצוני, או שרמת החשיבות שלהן בדיון הציבורי ירדה בהשוואה לחשיבותן של מלחמות ומהלכים דיפלומטיים בינלאומיים. הדברים נכונים למן הרפובליקה הרומית ועד לגרמניה הנאצית.

התיאוריה הפשיסטית דגלה מבסיסה באלימות כמבחנו העליון של האדם והמדינה, דרכה מוגדר הפרט וממנה הוא שואב את דימויו העצמי. ברמת הפנים דאג המשטר הפשיסטי ליחידות של אלימות יזומה שמחד נתנו תעסוקה, מטרה וזהות לתומכיו, ומנגד השתיקו מתנגדים למשטר ולשיטתו. המשטר הנאצי הרים את הכלכלה הגרמנית מהקרשים באמצעות תיעול התעשיה לייצור תחמושת וכלי משחית ששימשו את המדינה היטב במלחמה. ההשוואה לתעשיות הבטחוניות שהתפתחו בישראל לאחר מלחמת ששת הימים בעייתית, אך עדיין מפחידה.

שורה תחתונה

כמו מדינות ערב, שעבורן הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא אמצעי להוצאת קיטור מצד אזרחיהן כלפי חוץ במקום כלפי פנים, כך גם מדינת ישראל. הנימוק הביטחוני המופרז הוא הסיבה לכך שתקציבים, השקעה ואפילו תשומת לב ציבורית אינם מושקעים בדברים החשובים באמת לקיומה של חברה תקינה ברמה הנדרשת. כל עוד אזרחי ישראל לא יבצעו את השינוי המחשבתי הנדרש ויבינו שבפשטות "עובדים עליהם", הדיון הישראלי ימשיך לסבוב סביב עצמו בלי שום יכולת להתקדם ולייצר חברה טובה יותר. אנשים חייבים להפנים, התירוץ הבטחוני פשוט לא יכול לתפוס יותר, אחרת עוד נמצא עצמנו מתגעגעים לקיטוב החברתי הקיים היום.

Advertisements

2 תגובות to “כישלון המערכת הישראלית והשקר הביטחוני”

  1. iod מרץ 31, 2007 בשעה 13:03 #

    גודווין, הפסדת.
    חבל, דווקא היה יופי של טיעון, אבל הרסת לי את קו המחשבה ברגע שהתחלת עם ההשוואה המיותרת לגרמניה הנאצית. באחד הפוסטים החביבים עלי של יוסי גורביץ הוא דיבר על הקלות הבלתי נסבלת של ההשוואה, על כך שישראלים אינם מסוגלים להשוות שום דבר לשום דבר חוץ מאשר לגרמניה הנאצית, כאילו מדובר באירוע ההיסטורי היחיד בנמצא. כמו שציינת, המון מדינות נקטו באותה הדרך של הפניית תשומת הלב הציבורית החוצה. המון מדינות מינפו את צרכי המלחמה כדי לקדם את הכלכלה שלהן (הכלכלה של ארה"ב נבנתה על ייצור כדי נשק עבור מדינות אירופה הלוחמות, אם כבר מלה"ע II) – וזה כולל גם לא מעט דמוקרטיות. ההשוואה לגרמניה הנאצית אינה תורמת דבר לדיון שלך וסתם דוחפת פנימה את המטען הבעייתי של השוואת ישראל לגרמניה, בלי שום הגיון או מטרה ברורה.

    אחרי שאני אסיים להתרגז אני אולי אחזור עם תובנות נוספות שלא נוגעות להשוואה הזו. רק רציתי למחות.

  2. ליאור אפריל 2, 2007 בשעה 14:14 #

    @iod
    אתה יודע מה, אני מקבל את הדברים שלך על ההשוואה לגרמניה הנאצית, אכן נפלתי לבור קורץ מדי. אבל למה גודווין?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: