השינויים האחרונים בממשק העריכה של WordPress.com היוו עבורנו את הקש ששבר את גב הגמל. אחרי נסיונות חוזרים ונשנים להתמודד עם היעדר התמיכה בעברית באתר האירוח הזה, נשברנו והחלטנו לעבור לבלוגלי. נודה על האמת, אם היינו יודעים על בלוגלי כשפתחנו את ג’וקים, סביר להניח שהיינו בוחרים בו.

הפוסטים הבאים של ג’וקים כבר לא ייפורסמו כאן, ב-WordPress.com. אנחנו מודים לקהילה הישראלית ב-he.wordpress.com ומקווים שנזכה לראות אתכם בין מבקרינו בכתובת החדשה – Jukim.blogli.co.il. הדירה עוד לגמרי גמורה, הקירות עוד לא כולם מסוידים, אבל כבר אפשר לקרוא לזה בית.

להתראות ב-Jukim.blogli.co.il

אחד הדברים שהוכיחה לנו המלחמה שפקדה אותנו בקיץ הוא חוסר המוכנות של צה”ל למלחמה כוללת. ראש הממשלה אפילו הגדיר זאת כנס. אז איך משרד הביטחון פותר את בעית המוכנות של צה”ל? פשוט מאוד, מביאים מתנדבים קשישים וחביבים מחו”ל.

Ynet מדווח על 13 מתנדבים בגילאי 46-78 שהגיעו להתנדב בימ”חים בצפון. מה הם אומרים לעשות? לפי קצינת הלוגיסטיקה בבסיס הם יסתובבו בנשקיות ו”יתקנו את הדרוש תיקון”. טרם השתכנעתם, אז הקצינה טורחת להבהיר: “המטרה היא לחזור בהקדם לכשירות וכוננות של ציוד שהשתמשנו בו בלחימה האחרונה בלבנון”. בסוף הכתבה צה”ל מודה שקבוצות מתנדבים נוספות “מסייעות רבות לשיקום הציוד שהיה פעיל מאוד במלחמת לבנון השניה”.

תבינו, קוריוז או לא קוריוז, בצה”ל ומשרד הביטחון לא רואים שום בעייתיות בכך שהשיקום של כלי הלחימה המרכזיים של מדינת ישראל ייערך בידיים האמנם אוהבות אך לא ממש מיומנות של מתנדבים זרים. אני חוזר שוב: לא תקציב, לא מקצוענות, אלא מתנדבים מחו”ל. אני לא מאמין שהשיקום המהותי באמת מנוהל ע”י מתנדבים, אך עדיין, אף אחד לא עלה לרגע על הבעייתיות שיש כאן, על הבעיה המוסרית שעולה כאן?

שוב, במקום לטפל בבעיות שלנו בכוחות פנימיים, בכספי המסים שלנו, בכוח אדם מקצועי ומיומן, המדינה מייבאת כוח עבודה זול מחו”ל. מה יש? העובדים הזרים מתאילנד וניגריה הציגו תעריפים גבוהים מדי? איפה הבושה?

שמור את העמוד הזה

פעם, לפני עידן הכבלים והלוויין, אנשים יכלו לשבת ולצפות להנאתם בטלוויזיה בת שניים עד שלושה ערוצים בלבד ללא כל הפרעה. מתישהו בתחילת שנות ה-90 חברות הכבלים נכנסו לתמונה, ואזרחי ישראל גילו להפתעתם שבאורח פלא, האנטנות שלהם פסקו מלתפקד כתמול שלשום. אחת הסיבות שהובילו להגירה ההמונית לכבלים, היתה באמת חוסר האפשרות להמשיך ליהנות מטלוויזיה בשיטה המסורתית.

רבים מכירים את הטענה, לפיה כאשר טכנאיי הכבלים הגיעו לחבר את לקוחותיהם החדשים לעולם של טלוויזיה מתקדמת ורב-ערוצית, על הדרך הם שיחקו קצת עם האנטנות של יתר הדיירים. אני לא יודע אם יש אמת בטענה הזו, או אם מדובר באיזושהי סוג של חבלה במזיד, אבל העובדה היא שמאות בתי אב בישראל גילו שביום בהיר אחד האנטנה, שעד כה שירתה אותם נאמנה, פסקה למלא את משימתה. איכשהו, זה קרה בסמיכות חשודה לביקורו של טכנאי הכבלים אצל השכנים.

מישהו טרח פעם לבדוק את הסוגיה הזו? ניסה להרים איזו תביעה ייצוגית בנושא? בימים בהם משרד התקשורת נלחם בחברות הסלולר (יש האומרים על חשבון הלקוחות) ושבזק כבר הפכה לחברה פרטית, המחשבה לפיה חברה שלמעשה יוצרת שוק חדש ובאותה נשימה מחסלת את הפתרון האלטרנטיבי היחידי בשטח מעשה היתה לכל הפחות מיקרוסופט, הוא ממש בלתי נתפס.

שמור את העמוד הזה

מה זה אמור להביע? מי חשב לעצמו: טוב הרי ברור שמסוכן מידי לתת לילד שעוד לא בן 17.5 לנהוג ברכב אמיתי, אז בוא ניתן לו לנהוג במעין טרקטור מצ’וקמק שאין בו את גורמי הבטיחות הבסיסיים שיש ברכב ומעולם לא נועד להיות על כביש.

כי זה מה שמייצג המיול ושאר חבר מרעיו הטרקטורים המחורבנים שרואים הרבה יותר מידי באזור המרכז. נתעלם לרגע מהעובדה שעוד רכבים איטיים יוצרים יותר פקקים ויותר עצבים מה שמסוכן לכולנו. ונתייחס לנושא הקריטי, הדברים האלה מסוכנים! אין להם חצי ממערכות הבטיחות של רכב, הם מיועדים לנסיעה בסיסית בשדות שבהם אתה לא צריך להשתלב בתנועה יותר מידי וגם אין לך סיבה ממשית לחשוש ממכוניות אחרות, זאת מלכודת מוות לילד שאנחנו לא מרשים לו לנהוג במכונית אמיתית. (עוד אחרי הקפיצה)

אבל אני לא מאשים בעיקר את הילדים, גם אני מגיל צעיר רציתי רכב משלי (העובדה שכשבסוף הציעו לי הוריי רכב משלי, וסירבתי כי אין לי בו צורך כרגע, איננה רלוונטית). אבל ההורה שנכנע לתחנוניהם של בנו או בתו מתנהג בחוסר אחריות משווע, אתם יודעים מה זה רישיון במיול? זה שטות, הטסט הוא בדיחה ולימודי הנהיגה הם מגוחכים. הרי אף מחוקק לא ציפה שמישהו יינצל את הפרצה הזאת בחוק וייתן לילד שלו לנהוג בטרקטור איטי ולא בטוח עם המכוניות של הגדולים. מה זה אמור להיות? פתרון מוצלח להצקות של הילד ביום שישי, “אמא תסיעי אותי לכאן, תסיעי אותי לשם”, טוב די נמאס לי, הנה קח מפתחות לרכב לא בטיחותי וצא לבלות.

אנחנו חוששים מנהגים צעירים על הכביש, לפחות מי שתכננן את הרכב שהם נוסעים בו שקל את האפשרות שהם ייכנסו לתאונה, כי במיול זה לא חלק מהתכנון.

אני אומר די, אל תקנו להם את השטות, עדיף שישנאו אתכם עכשיו, זה גם ככה הגיל ששונאים בו את ההורים, מאשר שתאלצו לבקר אותם בלווינשטיין. ולמחוקק, הגיע הזמן שתתחילו לקחת אחריות על עצמכם בנושא הזה, וזה לפני שנגיע למצב שניתן לפעוטות לנהוג במכסחות דשא.

שמור את העמוד הזה

Technorati Tags: מיול, תאונות+דרכים

משהו שגיליתי בהקשר הרכבת היה שכשהרכבת מאחרת בחצי שעה ומעלה, לא דבר יומיומי, אבל הוא כבר קרה. אתה זכאי לפיצוי של נסיעה בחינם, זה ידע חשוב לדעתי והעובדה שהם לא מפרסמים אותו היא דבר די בלתי ראוי.

אני קראתי את כל הלוח זמנים (שיעמם לי פעם בנסיעת רכבת ארוכה כשהייתי בצבא), וזה לא מופיע שם, זה לא בשילוט בולט וזה לא ידע כללי. בכל זאת הרכבת לא מפיצה את המידע הזה, אפילו כשהנהג מתנצל בכריזה על העיכוב הם לא טורחים לעדכן אותך בזכות הבסיסית הזאת.

מה שקרה אצלי הוא שפעם חיכיתי לרכבת 40 דקות בת”א וכאשר הגעתי למעוז חפצי, ניגשתי לקופה לדרוש פיצוי, הקופאית אמרה לי שהיא לא רשאית לספק לי פיצוי כזה ורק מנהל התחנה שיהיה רק ביום ראשון. רטנתי לעצמי והחלטתי לבוא ביום א’ ולדרוש את זכויותיי.

אכן ביום א’ הגעתי לתחנה 5 דקות קודם חמוש בראשי בכל הטיעונים והנשק שאני צריך לקראת הויכוח עם מנהל התחנה, היו שם הרבה מילים רציניות כמו האגודה לצרכנות טובה ואף נציב תלונות הציבור. בהגיעי לתחנה ראיתי את המנהל מדבר בטלפון, ניגשתי אליו ואמרתי לו שבחמישי שעבר הרכבת איחרה ב40 דקות, הוא הנהן והוציא לי מהמחשב כרטיס לנסיעה אחת חינם. כל הטיעונים הטובים שלי עלו בתוהו. טוב נו…

רק לידע כללי, מסתבר שיש אדם שתובע את רכבת ישראל בתביעה ייצוגית על העניין הזה בדיוק. אני מאחל לו המון בהצלחה, במקרים כאלו צריך להכאיב לחברות האלו איפה שכואב להן, בארנק.

תארו לעצמכם שיום בהיר אחד איציק אברג’יל קונה דירה בבניין המשותף שלכם. תחילתו של סיוט, לא? מאבטחים צמודים, רכבים משוריינים, מיגון וטילי לאו הם ודאי הדברים הראשונים שיחלפו בראשכם, ולא במקרה. עכשיו, דמיינו שהרמטכ”ל התחיל לשלם לכם ועד בית. תתפלאו, אבל יכול להיות שהייתם מעדיפים כבר את אברג’יל.

שאול מופז ואהוד ברק גרו בבתים צמודי קרקע בכוכב יאיר ודן חלוץ גר בצהלה. אבל הרמטכ”ל החדש של צה”ל, רא”ל גבי אשכנזי, ממשיך להתגורר בבניין משותף במרכז כפר סבא גם אחרי שנוספו לו עוד שני פלאפלים לכתפיים. עבור השכנים, שזוכרים את התקופה בה כיהן כסגן הרמטכ”ל לפני מספר שנים, מדובר בשובו של סיוט. דמיינו לכם סידורי אבטחה סביב אלוף, ותכפילו אותם עשרות מונים. מה יש, גביל’ה לא יכל לעשות כמו כולם ולעבור לבית פרטי?

הנשמות הטובות ודאי יתפלאו מה אני רוצה מהאיש החסכן הזה, שלא ראה צורך לבזבז כספים לשווא על וילה מפוארת, ויברכו את הצניעות של מגורים בבניין משותף. אני מציע להם לחשוב שוב. מי שעובר ליד הבניין של הדייר אשכנזי יוכל בקלות להתרשם מהמצלמות המתקדמות שהותקנו מעל שער הכניסה לחניה, מהמאבטחים שמסתובבים בחצר וכמובן – מהשומר הקבוע, חמוש במספר צגי מחשב, שהוצב בכניסה לבניין. כך שחיסכון של כספי ציבור אין כאן, אולי חיסכון של כספי משפחת אשכנזי.

מאז הפך אשכנזי לרמטכ”ל השתנו חייהם של שכניו ללא היכר. בתור התחלה, נוספו להם מספר שכנים חדשים עם מיקרופונים תמידיים באוזן ומשקפי שמש, שהמדינה אפילו דאגה לרכוש/לשכור עבורם דירה בבניין (מכספי הציבור של כולנו). בנוסף, אנשיו ומשפחתו של אשכנזי השתלטו על החניה הציבורית של הבניין ועושים בה כבשלהם. דיירי הבניין הוותיקים נאלצים לחפש חניה ברחוב משום שמה לעשות, הבת של גבי חנתה להם במקום. המאבטחים אפילו טרחו לשחק עם האנטנות על הגג, וכך הלכה הקליטה בטלוויזיה של חלק מהשכנים שבחרו לוותר על שידורי טלוויזיה רב-ערוצית. כל זאת בלי לדבר על חוסר הנוחות הברור של הצגת תעודה מזהה בכניסתך לביתך שלך, או, השם ישמור, כשאתה מזמין אורחים.

הנקודה היא שכאשר מדובר בשכן עבריין עוד ניתן לפנות לרשויות ולקוות השמשטרה הרופסת אולי בטעות תעשה משהו. כשמדובר בעובד מדינה דוגמת הרמטכ”ל כבר אין כל-כך למי להתלונן. הדיירים עצמם פוחדים לצאת נגד השכן המפורסם, ומרכינים ראשם. אני מבקש רק דבר אחד – גבי, פנק את עצמך בווילה, מגיע לך.

שמור את העמוד הזה

Technorati Tags: גבי+אשכנזי, שכנות

לקטר על האיחורים והעיכובים של רכבת ישראל נראה כמעט מיותר. מיותר, כי כבר נכתב ודובר כל-כך הרבה על השירות הגרוע בחברה הממשלתית המסואבת הזו; כמעט, כי בכל זאת, תמיד יש טעם להתלונן, לבקר, להעיר ובעיקר – לקוות, לקוות שהמצב עוד ישתפר.

בעיות השירות של שירות הרכבות בארצנו רצופות במספר כה רב של תקלות הנובעות ברובן המכריע פשוט מזלזול בלקוח. סתם כדוגמה, בכל בוקר ראשון ושלישי אני נוסע ברכבת של 07:22 מכפר סבא לת”א, ובכל פעם יש “מפגש רכבות” בעת העצירה בבני ברק. המפגש הזה מתפתח לעצירה בת כ-10 דקות, ולמעשה בכל נסיעה הרכבת מחרת בכמעט 10 דקות לזמן ההגעה עליו הצהירה בלוח הזמני האחרון שלה. זה לא שמפגש הרכבות הזה הוא בלתי צפוי וחד פעמי, להפך. מדובר במשהו שכבר הפך לרוטינה שמרבית הנוסעים הקבועים בקו כבר התרגלו אליו. ועדיין, יש משהו מקומם בזלזול הכל-כך מופגן בנוסעים, כאשר הנהלת הרכבת אפילו לא טורחת לציין את העצירה הזו ואת העיכוב שהיא גורמת ללוח הזמנים שהיא עצמה פרסמה. (פתרונות אחרי הקפיצה)

אז איך לעזאזל פותרים את כל הבעיות בחברה הממשלתית המונופוליסטית הזו? הפרטה הרי אינה פתרון, משום שסוגית היעדר התחרות תישאר על כנה. אמנם ניתן להתייחס אל שירותי האוטובוסים השונים כתחרות בתחום התחבורה הציבורית, אך כל עוד לא ייתכן מפעיל רכבת נוסף, ובמדינה קטנה כשלנו הדבר דומה לטירוף, כל מפעיל רכבת, פרטי או ציבורי, יישאר במידת מה בגדר מונופול.

הפיתרון המתבקש ביותר הוא הטמעת מודלים של ניהול איכות ברכבת ישראל. אך כל סטודנט שנה א’ למדעי המדינה יאמר לכם שאחת המשימות הקשות ביותר היא החדרה של רעיונות ניהול איכות בחברה שאינה מצויה בשוק תחרותי (תאמינו לי, אני בשנה ב’). זאת משום ברגע שהחברה יודעת שקהל הלקוחות שלה שבוי ושלמעשה אין לו אלטרנטיבות אחרות, היא מרשה לעצמה להשתין עליו בקשת. עובדה: למרות האיחורים והצפיפות ברכבת, אני עדיין מעדיף להשתמש בשירותיה על פני הנסיעה באוטובוס או ברכב פרטי בשעות העומס, משום שאני עדיין אגיע מהר יותר.

אז מה עושים? בשביל זה יש לנו ממשלה רבותי, ושר תחבורה ותיק ומנוסה (אולי שמעתם עליו, הוא היה רמטכ”ל פעם), שצריך סוף כל סוף לקחת את המושכות בידיים ו”להיכנס” בגוף המסואב הזה שמכונה רכבת ישראל ובוועד העובדים החזק והאימתני שלו. שאוליקו, אנחנו מחכים לך.

Technorati Tags: רכבת+ישראל, שאול+מופז

חברת האשראי לאומי קארד הצליחה להפתיע אותי לרעה בשבוע החולף: אבא שלי הזמין מהם כרטיס אשראי חדש לפני מספר שבועות, ומסתבר שהפקידים שם לא הצליחו להתמודד עם העתקת השם מהטפסים שהוא העביר להם אל הכרטיס עצמו. בקיצור, השם שהופיע על הכרטיס היה שגוי.

נכון, זה יכול לקרות, טעויות קורות, אבל פעמיים? אחרי שהוא התקשר להעיר להם שהם טעו הם שלחו לו כרטיס נוסף, שגם הוא מסתבר, היה שגוי. בלאומי קארד היו צריכים לשלוח את הכרטיס בשלישית כדי לאיית את השם שלנו נכון. בל נשכח, כל כרטיס כזה מגיע בדואר רשום, מה שאומר טיול לסניף הדואר הקרוב לביתך ובזבוז של זמן יקר (זמן זה כסף, אתם יודעים).

גם אחרי שהכרטיס השלישי הגיע והשם אוית נכון, לא תמו הבעיות. הדף שצורף לכרטיס הסביר שכדי להפעיל את הכרטיס (ביצוע אקטיביזציה), יש לפנות לאתר האינטרנט של החברה לקבל פרטים. רק שבאתר עצמו כנראה לא שמעו על זה, ולמרות שהפכנו כמעט כל עמוד אינטרנט וביצענו חיפוש מדוקדק, פשוט לא הצלחנו למצוא את ההוראות. אפשר לקבל את זה שהחברה מכריחה אותך לדבר עם נציגיה טלפונית כדי להפעיל את הכרטיס, אבל לשלוח אותך למקום בו אמורות להיות הוראות ופשוט לא לשים אותן שמה, זו כבר חוצפה.

Technorati Tags: לאומי+קארד, כרטיס+אשראי

עוד 5 ימים, ב-26 לפברואר זה יום השנה למותו של ביל היקס, בהחלט לא גדול הסטנדאפיסטים שאי פעם היו, אבל גם בלי ספק בעשירייה הטובה ביותר בכל רשימה שאני ארכיב. מאידך, אף ישראלי לא יהיה שם.

זה בעצם מה שאני רוצה לדבר עליו, למה לכל הרוחות אין סטנד-אפ מוצלח בישראל? הבהרה, כל מי שחושב ששלום אסייג, נאור ציון או שאר חבר מרעיהם מוצלח מוזמן להפסיק לקרוא עכשיו.

יופי, נשארתם, אז בואו נדבר קצת על הומור מוצלח, אתם יודעים מי סטנדאפיסטים טובים, ג’רי סיינפלד, רובין וויליאמס, ביל היקס, אדי איזרד ועוד המון אחרים, אתם יודעים מי סטנדאפיסט גרוע? כל מי שאי פעם אני ראיתי בהופעה (מוקלטת או חיה) בארץ. זה לא בסדר, בארה”ב יש להם סטנד אפ טוב, נכון יש להם גם המון סטנד אפ גרוע (וכל מי שמכיר את גאלאגר שפשוט מרסק פירות עם פטיש 5 קילו, יודע על מה אני מדבר) אבל יש שם המון סטנד אפ טוב, אפילו ממש טוב. בואו נבהיר עוד משהו סטנד אפ זה תחום שיהודים שולטים בו!, כמו כסף, נכון יש שחורים, כמה מקסיקנים, דרומיים, אנגלים אבל בעיקר, והגדולים באמת הם יהודים, אז למה זה שכאן, מרכז היהדות העולמי, אין, פשוט אין סטנד אפ מוצלח. וזה משפיע על כל התרבות שלנו, לא הייתה תכנית סאטירה טובה אחת בארץ מאז החמישייה הקאמרית. וכל מי שחושב שארץ נהדרת מתחרה בחמישייה, שילך עכשיו וייראה שידורים חוזרים.

אז מה זה? הרי אין לנו פחות צרות מלאמריקאי או אנגלי הממוצע, אני מבטיח לכם, אנחנו לא אוהבים את התקשורת או הממשל יותר מהם, בוודאות. אז מה זה, למה הישראלי הממוצע מסתפק בכזה סוג הומור ירוד, למה בדיחות על ערסים ונודים והצבא, זה כל החומר שיש לקומיקאים בישראל? עובדתית קומיקאי טוב לא צריך שתכירו את מה שהוא מדבר עליו, זה רק צריך להיות מצחיק. לדוגמא רובין וויליאמס על גולף, אני לא מבין גדול בגולף, זה עדיין אחד הקטעים הכי מצחיקים שראיתי בחיי, ואני ראיתי הרבה סטנד אפ.

אז למה זה כזה ירוד ועלוב, אדי איזרד צוחק על רוב ההיסטוריה האנושית, החל ברומאים, האימפריה הבריטית, ישו, מה שאתם רוצים, זה אינטליגנטי וזה מצחיק, אבל בארץ הם כולם חוזרים לבדיחות נודים וערסים, כאילו שכולנו נהנים מהמכנה הנמוך ביותר, אני אוהב את ההומור שלי אינטליגנטי, ואני יודע שאפשר לייצר כזה בארץ כי כבר היה פעם, אז מה קרה מאז, נהיינו טיפשים? הפסקנו לדעת להעריך בדיחה נורמאלית? או שפשוט אנחנו מפחדים להראות שיש לנו שכל?

אז אני לא, כשאני אומר לאנשים שאני לא רואה ארץ נהדרת כי היא רחוקה מאוד מנהדרת, שאני לא הולך יותר לקאמל קומדי קלאב בחיים, כי פשוט לא מצחיק שם, התשובה שאני מקבל היא “אהה, אתה סתם סנוב” אז אתם יודעים מה, אם להעריך הומור טוב ולא לצחוק כל פעם שהסטנד-אפיסט עושה קול של ערס ומגרד בביצים, אז כן אני סנוב! אני מעדיף שלהומור שלי יהיה טיפת שכל מאחוריו ושהקומיקאים שמעבירים אותו יידעו לספר בדיחה.

עכשיו אם עצבנתי אתכם, יופי… אולי תלכו ותבדקו על מה אני מדבר, תראו את המופעים של השמות שהזכרתי ואז אם יש למישהו תגובה אינטליגנטית או הסבר לזוועה שנקראת ההומור הישראלי אני אשמח לדעת.

רק מילה אחרונה לסיכום, ביל היקס היה גאון קומי, המופע שלו “one night stand” הוא בלי ספק מופע הסטנד אפ הכי מעורר מחשבה שאני ראיתי. הוא מת בגיל צעיר כי הוא הקדיש את חייו להומור, אבל את גופו לצערי לסמים ואלכוהול (הוא מת משחמת הכבד), וגם כשהוא היה בטיפולים כימותראפיים הוא היה עושה הופעה או שתיים בלילה, הוא הקדיש את חייו לפתוח לקהל שלו את העיניים, אני לא הסכמתי עם בערך חצי ממה שהוא אמר, אבל הוא היה מצחיק והוא גרם לך לחשוב, אז תזכרו את מילות הסיום של ביל כל פעם שאתם נלחצים קצת מהחיים: “It’s just a ride“.

אין ספק שאני במקצוע הלא נכון: אתמול גיליתי שעבור 4 מכות עם פטיש אפשר להרוויח 180 שקל. מדהים. מה קרה? המנעול של ידית ההילוכים ברכב הישן והחבוט שלי התקלקל, ופשוט לא הצלחתי לפתוח אותו. ניסיתי שוב ושוב, העמסתי על המנעול כמויות אדירות של WD40, משכתי את המנעול החוצה בכל הכוח – וכלום. בבוקר הזמנתי פורץ מנעולים. המנעולן, בחור נחמד, נטל את ארגז הכלים שלו, הוציא את הפטיש, נתן חצי מבט במנעול, 4 דפיקות קלות בצד – והמאסטרכארד שלי מעביר 180 שקל לחשבונו. אין מלים.

זה מין קטע כזה. תמיד הטיפו לנו שמקצועות טכנולוגיים הם העתיד, ששם עושים כסף, ש”ידע זה כוח“. חבל רק שלא אמרו לנו לאיזה סוג של “ידע” בדיוק הכוונה. ה”ידע” של לפרוץ מנעול, של להחליף פיוז בטלוויזיה, של לתקן את המנוע של הרכב – של כל הדברים הקטנים והלא ממש מתוחכמים שבעידן של התמחות כמו שאנחנו חיים בו פשוט אין לנו שום סיכוי לדעת את כולם. כלומר, אני מניח שגם המנעולן קצת אובד עצות כשהטלוויזיה שלו מתקלקלת או הצנרת שלו מתפוצצת והוא נאלץ להזמין איש מקצוע, שיכול בעצם לספר לו מה שהוא רוצה. אבל עדיין, בתור מישהו שלא יודע לא לפרוץ מנעולים, לא לתקן מנוע ולא לטפל בצנרת – זה מבאס. וזה לא רק זה, יש עוד.

אחרי שעשית בגרות במדעים ו-4/5 יח”ל במתמטיקה אתה מגלה שהמוסכניק שלמד בבית-ספר מקצועי כדי ש”יהיה לו מקצוע לחיים”, מצליח יותר ממך. אני מגזים? המוסכניק שההורים של חברה שלי היו הולכים אליו עשה כל-כך הרבה כסף שהוא התקין בשירותים בביתו ברזים מזהב. רק שתבינו.

באקדמיה קוראים לזה “יחסי תלות גומלין כלכלית”, ומדברים על כך שבגלל שאנשים (או מדינות) לא מסוגלים לדעת לעשות הכל, הם צריכים זה את זה. הצורך ההדדי הזה, התלות, הוא מה שגורם להם להיות יותר סובלניים אחד לשני, או במונחים של יחסים בינלאומיים – זה מה שמביא לשלום. אז אולי סין ואמריקה לא נלחמות זו בזו (כי וולמארט צריכה את התוצרת הסינית והמלוכסנים צריכים את המטבע הזר), אבל בתוך המדינה אני לא ממש הופך ל”שלומני” יותר, להפך. אני פשוט מתעצבן מההרגשה של חוסר האונים שמביאה אותי להעביר סכומים כאלה למוסכניק.

כולנו מכירים את סיפור “נקמת היורמים”, על החנון שהתעללו בו בילדותו ובסוף הוא הבוס של כולם. חבל שלא מספרים שכשה-BMW של החנון המגה-מצליח שלנו הולכת למוסך, זה אותו בריון שכונתי שדופק לו בומבה של חשבונית בגלל “שלייף סופפים“.

Technorati Tags: התמקצעות, התמחות, ידע+זה+כוח, מוסכניק, Scientia+potentia+est
Save This Page